ידיים ריקות (מתוך מופע הסיום של חממת היצירה "בין השורות")

כתיבה, משחק ובימוי: תמר עמית יוסף

זמן המסך שלי באינסטגרם: שלוש שעות וחמישים ואחת דקות.
תוך כדי הליכה ברחוב, אני בוהה בנשים זרות מכינות פתיתים ונקניקיות בסיר אחד (אפילו שאני צמחונית).
בזמן שאני עושה יוגה, אני שוקלת בכובד ראש לרכוש סרום חומצות מומלץ, כי ההנחה הנוכחית לא תחזור השנה.
בארוחה משפחתית אני מחזיקה את הטלפון מתחת לשולחן, קוראת על הריב המתוקשר בין שתי משפיעניות שמעולם לא שמעתי את שמן. אני שומרת על ריכוז, לומדת את פרטי הסכסוך. זה חשוב.
אני צריכה להתרכז, כדי שלא אגיד משהו שאתחרט עליו.
על הדאגה למי שלובשים מדי זית, רצוי לדבר.
על הפחד שיפול טיל בלילה, כשהאזעקה מתערבבת עם החלום, מותר לדבר.
על הכעס על אלה ששולטים בחיים שלי, ועל מי שמאפשרים להם לצעוד בשביל שמדינות מעטות נחלצו ממנו - אפשר לדבר, תלוי סביב איזה שולחן אני יושבת.
על הזעם על מי שקונים קרוואנים ומציבים אותם על חורבות בתיהם של אחרים - לא כדאי לדבר.
ועל הכאב על אלה שאיבדו ילדים, תינוקות רכים, בגללנו. על הצער והבושה על מה שנעשה בשמי. על הזרם החשמלי שמפלח את הלב למראה סירים ריקים וכפות ידיים קטנות מלוכלכות מושטות, פניהן מעלה - על זה אסור לדבר.
אז אני לא מדברת על זה.
אני גוללת על זה,
חולמת על זה,
בורחת על זה לתוך סיר פתיתים עם נקניקיות.
מחבקת על זה את הבת שלי
בידיים ריקות.