בראשית דרכה של התנועה הציונית הוטל על הרצל לשכנע רבים מיהודי אירופה שהיהדות היא לאום ולא רק דת. כך, למשל, היהדות הרפורמית התנגדה אז לציונות התנגדות נחרצת, בטענה שהיהדות היא דת ולא לאום. פולמוס זה העסיק יהודים ולא יהודים בעת החדשה, והדיונים נמשכים עד לימינו: לדוגמה, אויבי מדינת ישראל שוללים את הזכויות הלאומיות שלה על בסיס הגדרת היהדות כדת בלבד.
למעשה, שורשיו של הפולמוס המודרני הזה נעוצים בקורותיה של היהדות בימי שיבת ציון: יש שתיארו תקופה זו כתקופת מעבר מימי מלוכה ולאום של יהדות בית ראשון למצב חדש, פוסט־לאומי ופוסט־מדיני, שבו הפכה היהדות ל״יהדות מקדשית״ שאין לה דבר עם השדה הפוליטי. לעומתם, רבים הדגישו את התקופה הזו כתקופה של מאמץ לחידוש החיים הלאומיים והריבונות המדינית לאחר גלות בבל, דווקא מתוך הבנת החוסר הגדול בחיי עבדות ושעבוד.
בסדרה נעקוב אחרי ההקשר הרחב של הפולמוס – בזמן הזה ובימים ההם – מתוך התייחסות למספר פרקים בספרות המקראית של ימי בית שני (חגי וזכריה, עזרא ונחמיה, דברי הימים). בתוך כך, נוכל לראות איך גם בעידן של דיכוי ושל שלטון מעצמות זרות, לא פסקה השאיפה הגלויה או הכמוסה לתקומת מלכות ישראל.
ד"ר אסף מלאך הוא ראש המכללה למדינאות ומרצה בכיר במרכז האקדמי שלם.
קרדיט: "The Royal Botanic Garden, Edinburgh" (1895), דיגיטציה על ידי Internet Archive.
מקור: Flickr Commons.
