עת להיפרד

רגע אחרי הציווי: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א), מתוארת תחילת ההליכה כך: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט" (שם, ד). נראה שחשוב לתורה לציין דווקא את ההליכה המשותפת עם לוט בראשית דרכו של אברם, שהיא גם ראשית דרכו של העם היהודי. והנה מיד בפסוק העוקב כתוב שוב: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־אָחִיו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (שם, ה). והרי אנו כבר יודעים שלוט הלך עימו. מדוע, אם כן, טורחת התורה להדגיש זאת שוב? רוב הפרשנים המסורתיים מנסים דווקא למזער את חשיבותו של לוט, אך דומני שמהפסוקים נושבת רוח אחרת.

אברם ולוט וכל מי שאיתם מגיעים לארץ, אך ארבעה פסוקים לאחר מכן אברם נמלט מהרעב בארץ למצרים. באופן מעניין, בירידה למצרים לא כתוב שלוט יורד איתו, אך כאשר מתוארת העלייה המחודשת ארצה כתוב: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה". (שם יג, א) האם זה סמלי שלוט נזכר רק בעלייה ממצרים ולא בירידה ממנה?

ולמרות הכל, מתחילות הצרות. "וְלֹא־נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי־הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה־לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל־הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם־הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם־הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (שם, ו–ט).

אברם ולוט כמובן לא היו אחים אלא דוד ואחיינו, אך אנו מבינים שאברם מתכוון בדבריו לאחים בנפש. אנו רגילים לאמירה "אנחנו אחים אז בוא נלמד איך לחיות יחד", אבל אברם מפתיע אותנו ואומר: "אנחנו אחים ולכן בוא ניפרד". פרשנים רבים התקשו, כך נדמה, לקבל את האפשרות הזאת, ולפיכך השחירו את דמותו של לוט ואף כינו אותו רשע. קל לנו להכיל פרידה מרשע, קשה להכיל פרידה מאח. דווקא לכן אני מציע שנקשיב ברוב קשב לפסוקים עצמם. לעיתים "אנשים אחים אנחנו" אינו נימוק להישאר יחדיו, אלא דווקא סיבה להיפרד; יש מצבים שבהם דווקא הפרידה שומרת על אחוות אחים. ואברם מלמד אותנו גם איך להיפרד בנדיבות: הוא מאפשר ללוט לבחור לאן הוא רוצה ללכת, וקובע: "אִם־הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם־הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה".

רק מתוך כך שהייתה זו פרידה של אהבה ורעות אפשר להבין את הסצנה הבאה בפרשה, שבה מתרחשת מלחמה גדולה, ולוט ואנשיו נופלים בשבי ורכושם נגזל. אחד הפליטים מהמלחמה מגיע לאברם ומספר לו מה קרה, ואברם מבין מיד שמשמעות הדבר היא שלוט עלול לעבור התעללות, שהוא ואנשיו עלולים להפוך לעבדים ושפחות ושחייו בסכנה. אברם לא מהסס:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד־דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד־חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל־הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת־לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הָעָם" (שם יד, יד–טז).

זה רגע מדהים. אברם אוסף את האנשים שאיתו ויוצא, תוך סיכון חייו, להציל את אחיינו שהיה עבורו כאח מציפורני השבי. אחים לא מפקירים זה את זה, גם כאשר יש מחלוקות, גם כאשר יש כעסים, אפילו אחרי שדרכיהם כבר נפרדו. כמה אומץ, ענווה וויתור על אגו הפגין כאן אברם. מדרש תנחומא כותב על המילים "וישמע אברם כי נשבה אחיו": "וכי אחיו היה אלא ראה ענותנותו של אברהם אחר אותה מריבה, שכתוב: 'ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט', אף על פי כן היה קורא אותו 'אחיו' דכתיב 'כי אנשים אחים אנחנו'" (מדרש תנחומא, לך לך, סימן יג).

הפעם הבאה שנשמע על קשר בין שני האישים האלה תהיה בפרשה הבאה, כאשר אלוהים יחליט להשמיד את סדום. שם מסופר שאלוהים זכר את אברהם ולכן הציל את לוט מההשמדה. אפשר לקרוא זאת כך: אלוהים זוכר עד כמה אברם, שהפך בינתיים לאברהם, אוהב את לוט, ולכן הוא מוציא אותו מהתופת.

זוהי אומנות לדעת מתי אחים צריכים להיפרד. זוהי אומנות לדעת כיצד להיפרד באהבה. וזוהי גבורה ומופת לדעת איך למרות, ואולי בגלל, הפרידה, תמיד להיות שם זה בשביל זה.

מבוסס על פרק 547 – פרשת לך לך: פרידה אוהבת בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: אברהם מביט על סדום ההרוסה\ ויקיפדיה