דברים שהשתיקה יפה להם

בארבעה פסוקים מספרת לנו הפרשה על גורלו המר של אדם שיצא לקושש עצים בשבת: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כׇּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כׇּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כׇּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה". (במדבר טו, לב-לה)

בתוך פרשנות על דיון בגמרא שלכאורה לא קשור לעניינו, מביאים בעלי התוספות מדרש שמבקש להציל את דמותו של אותו מקושש ולהאיר את הסיפור בדרך חדשה ומקורית. "דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין! שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים". (תוספות בבא בתרא קיט ע"ב). לאחר מעשה המרגלים נגזר על בני ישראל שלא ייכנסו לארץ אלא ילכו במדבר 40 שנה. זהו כמובן צומת דרמטי מאוד בקשר בין בני ישראל לאלוהים. על פי המדרש, חלק גדול מן העם הבין מכך שאלוהים החליט להפר את הברית ולנתק את הקשר עמו. המשוואה הייתה פשוטה: אם הוא אינו מכניס אותם לארץ המובטחת, הם אינם מחויבים עוד במצוותיו. מקושש העצים, לפי המדרש, חילל את השבת במכוון ובפומבי כדי להיתפס, אף שידע שמעשיו יובילו למותו. הוא ביקש לשמש סמל ודוגמה, ולשנות את מהלך ההיסטוריה. משום כך מצווה אלוהים לסקול אותו לעיני כל העדה, כדי להבהיר שהברית עדיין בתוקף, ושהמחויבות לקיום המצוות לא פקעה.

על־פי המדרש מקושש העצים היה מעין צדיק נסתר. איש שהקריב את עצמו בכוונה כדי ללמד לקח את העם. מי היה אותו אדם מיוחד? התורה לא חושפת את שמו וזהותו, אבל היכן שהתורה מסתירה כמעט תמיד אחד החכמים יגלה. "תנו רבנן: מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר (במדבר טו, לב) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר (במדבר כז, ג) אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד! דברי ר' עקיבא" (שבת צו ע"ב) .

רבי עקיבא משתמש בניסוח דומה שמופיע בשני מקומות כדי להקיש מזה לזה. ארבעת הפסוקים על המקושש מתחילים במילים: "ויהיו בני ישראל במדבר". במקום אחר בנות צלפחד אומרות "אבינו מת במדבר". מדוע הן מציינות שזה במדבר? לפי רבי עקיבא הן רומזות לכך שאביהן היה אותו אדם מהסיפור שלנו, הסיפור של "ויהיו בני ישראל במדבר". מכאן הוא מסיק שהמקושש הוא צלפחד. אבל אז קורה דבר מעניין בגמרא, רבי יהודה בן בתירא נוזף בו. "אמר לו ר' יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין! אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה אותו; ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק" (שם).

בוא נגיד שאתה צודק, אומר רבי יהודה בן בתירא לרבי עקיבא, ונניח שזה באמת היה צלפחד. הרי התורה בחרה במכוון להשאיר אותו אנונימי. באיזו זכות אתה מגלה לכולם מי זה? האם שיקול הדעת שלך טוב יותר מזה של התורה? ואם אתה טועה, עקיבא, אז כרגע הוצאת לעז, לשון הרע ודיבה על צלפחד הצדיק, והדיבה הזו שלך תדבק בו לדורות. בקיצור, אם אמת דיברת, אתה חוטא משום שגילית סוד שהתורה ביקשה להצניע; ואם טעית, אתה חוטא משום שהוצאת דיבה. יש רגעים, עקיבא יקר, שבהם צריך לשתוק.

בנקודה זו מתגלה קשר עמוק בין סיפור המרגלים שפותח את הפרשה לסיפור מקושש העצים. החטא הגדול של המרגלים היה הוצאת דיבה. ”וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ" (במדבר יג, לב). אומרת הגמרא: "בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה". (ערכין טו ע"א).

המרגלים לא נזהרו והוציאו דיבת הארץ. רבי עקיבא לא נזהר והוציא את דיבתו של צלפחד. חופש הביטוי חייב לעצור במקום שבו מוציאים דיבה.

מבוסס על פרק 469 – פרשת שלח: המקושש בהסכת היומי מקור להשראה

תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI