הסיפור מוכר. רבי יהודה הלוי מוכיח למלך הכוזרים בטענות ניצחות כי האמת נמצאת ביהדות. לכאורה נדמה כי יהודה הלוי הוא אשף הלוגיקה והשכנוע, אבל במבט מעמיק יותר, שאותו מציע פרופ' זאב הרוי, רבי יהודה הלוי קרוב יותר לפילוסופים המודרניים של האקזיסטנציאליזם מאשר לבני תקופתו הרציונליים.
"רבי יהודה הלוי", פותח פרופ' הרוי את סדרת ההרצאות שלו, "המשורר האלוהי הגדול מתור הזהב בספרד, כתב דיאלוג פילוסופי מרתק – ספר הכוזרי. בספר זה הוא תקף את הפילוסופיה של אריסטו והציג פילוסופיה אחרת המבוססת על החוויה הישירה ולא על הפיזיקה; על הדמיון ולא על האינטלקט; על התודעה ההיסטורית ולא על הפיזיקה". לדבריו, ייחודה של ההצעה של ריה"ל הוא הסטת המוקד מהרעיון לחוויה.
הסיפור מתחיל בחיפושו של מלך הכוזרים, שהיה אדוק בדתו, הדת הכוזרית, אחר המעשה הרצוי. המלך, אדם רציונלי, פונה תחילה אל הפילוסוף בניסיונו להבין את פשר חלומו החוזר שבו נאמר לו "כוונתך רצויה בעיני האלוה אבל מעשיך אינם רצויים". הפילוסוף מציג לו מערכת לוגית קרה: אלוהים הוא עילת העילות, הוא נעלה מכל רצון או הכרה בפרטים, והדת היא בסך הכול משטר חברתי מועיל. לכן, חווייתו האישית של מלך הכוזרים כפי שהיא באה לידי ביטוי בחלום אינה אלא אשליה אנושית.
המלך דוחה את הפילוסופיה לא מפני שאינה הגיונית, אלא מפני שאינה רלוונטית. "דבריך משכנעים", אומר המלך לפילוסוף, או במילותיו של הרוי, "דיברת יפה, אבל זה לא-רלוונטי. כל מה שאתה אומר הגיוני מאוד, אבל אני יודע שהחלום שלי הוא אמת כי זאת הייתה חוויה ישירה". כלומר, שום רעיון, חכם והגיוני ככל שיהיה, אינו יכול לספק הסבר משכנע לחוויה שנחוותה באופן ישיר.
על הפער שבין ההיגיון לחוויה נשען, לדבריו של הרוי, המהלך כולו. החבר, הדובר היהודי, מציג את היהדות כדת של חוויה, ואת האמת שלה כאמת הנולדת מן המפגש הישיר עם האלוהות, “עין בעין”. לכן, כאשר הוא נכנס לדיון, הוא אינו פותח בבורא עולם אוניברסלי, כפי שציפה המלך, אלא דווקא בהיסטוריה הפרטיקולרית: “אני מאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אשר הוציא את בני ישראל ממצרים”. ההוכחה בדבר צדקת היהדות נובעת לא מהרעיונות הגדולים אלא דווקא מהחוויה הפרטיקולרית.
לדברי הרוי, רעיון ה"עין בעין" חשוב מאוד מבחינת יהודה הלוי. ״הדת שלנו, התורה שלנו, מבוססת על 'עין בעין' – מה שאנחנו ראינו במו עינינו. היא לא מבוססת על אינטלקט; היא לא מבוססת על היקשים לוגיים, אלא על ראיית העין, ולכן פטורה מהוכחה. אין צורך בשום הוכחה נוספת. אנחנו לא מחפשים הוכחות שכליות ולוגיות; אנחנו מתבססים על מה שראינו במו עינינו, וזהו. לכן קראתי לסדרה הזאת 'הפילוסופיה החווייתית של משורר', כי בניגוד לפילוסופים האריסטוטליים, אצל יהודה הלוי, החוויה האישית קודמת להכרה השכלית".
המשל שמביא ריה"ל על מלך הודו מדגים את הפער בין הידע לחוויה. החבר אומר למלך: אם אנחנו יודעים שבני הודו הם כולם מוסריים, אנשים טובים, בעלי המידות הטובות ביותר, האם היית מרגיש מחויב למלך שלהם? והתשובה של הכוזרי היא: כיצד יחייב אותי הדבר הזה? זה לא מוכיח כלום. ייתכן שההודים הם אנשים טובים מטבעם, ואין זה מעיד על איכותו או על קיומו של המלך.
ואז החבר אומר: ואילו הביא לך שליחו של מלך הודו מתנות, שברור שהן מגיעות מהודו, דברים שאין להשיג אלא בארמון המלך, עם איגרת חתומה על ידי המלך (כמו התורה, שחתומה על ידי הקדוש ברוך הוא) ושולח גם תרופות שירפאו אותך ממחלות ושישמרו על בריאותך, האם היית מקבל אז שיש מלך בהודו? והמלך הכוזרי אומר: כן, בוודאי, זה היה מוכיח את זה".
משל מלך הודו מדגים את התפיסה שדוחה את התיאוריות שמתבססות על הסקת מסקנות לוגיות ומבססת את אמונתה על החוויה. הסיבה שאנחנו מאמינים באלוהים, לדבריו של יהודה הלוי, היא כי קיבלנו ממנו איגרת ישירה, נבואה; כי הייתה לנו חוויה ישירה במעמד הר סיני; כי היינו עדים לנתינת האיגרת של המלך. איננו מאמינים בתורה כי היא מסתדרת לנו לוגית, אלא כי היינו שם וראינו. עם החוויה הישירה שלנו אי-אפשר להתווכח.
אם הבחירה בחוויה ולא בלוגיקה נשמעת מוכרת, אין זה מקרה. לאחר דורות ארוכים שבהם שלטה הפילוסופיה הלוגית והאנליטית, רק במאות האחרונות קיבלה הפילוסופיה החווייתית שפה ומושגים מפורשים, בעיקר דרך ההגות האקזיסטנציאליסטית. אלא שכפי שמראה פרופ' הרוי, רבי יהודה הלוי, שאולי לא במקרה היה גם משורר, ניסח כבר בימי הביניים תפיסת אמונה חווייתית, שסחפה את דמותו של מלך כוזר, המבקש לא רק כוונה נכונה אלא גם מעשה ראוי.
תמונה ראשית: פסל של ר' יהודה הלוי בקיסריה (מתוך: ויקיפדיה)
