כרובים קרובים

רגע אחרי חטא העגל, כשברקע עוד מהדהד הציווי לא לעשות פסל, מגיעה ההנחיה המפתיעה להעמיד ליד הפרוכת שני פסלי זהב של כרובים. "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה, מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה, וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת, אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (שמות כה, יח-כב).

כיצד נראו הכרובים המסתוריים האלה ומה הם מסמלים? אמנים רבים ציירו את הכרובים כתינוקות שמנמנים בעלי כנפיים. הדימוי הזה יסודו בדרשה תלמודית שלפיה המילה "כרוב" נגזרת מהמילה "כרביא" (שפירושה בארמית הוא "כמו ילד") ושבעקבותיה קבע רש"י: "דְּמוּת פַּרְצוּף תִּינוֹק לָהֶם". ייתכן שכך מסמלים הכרובים ניסיון מתמיד לראות את העולם גם מנקודת המבט של ילד, אבל ילד עם כנפיים. אין האמור בתמימות בוסרית שעלולה להטעות אותנו בדרכנו, אלא בהתחלה חדשה ונקייה – שילוב של חוכמה וראייה אינטואיטיבית. הכרובים במרכז הקודש מסמלים אפוא את השאיפה לחזור לתום של הילדות ממקום חדש.

יוסף בן מתתיהו כתב על הכרובים בספר קדמוניות היהודים ג כי "צורתם אינה דומה לזו של שום יצור שראו בני אדם" וש"אין איש יכול לומר או אפילו לשער מה הייתה צורתם". תיאור זה, כמובן, רק עודד שורה של פרשנים לדמיין בכל זאת את מראה הכרובים: לפי המדרש הגדול, הם היו בתורת בני אדם עם כנפיים; רשב"ם וחזקוני סברו שכרובים הם עופות; ור' אברהם בן הרמב"ם טען שהם אכן עופות, אבל עם ראש של בני אדם; יש מי שתיארו את הכרובים כבעלי צורה של שוורים; ואף ניתן למצוא פרשנויות שמתארות את הכרובים כבעלי ראש נשר, כאריות או כאריות בעלי ראש אדם.

התורה מספרת שהכרובים היו "מקשה" ושפניהם היו "איש אל אחיו". מה עומד מאחורי תיאור זה? נדמה שיש כאן משל הן ליחסים בין אדם לחברו והן ליחסים בין אדם לאלוהיו. השלמות האמיתית מושגת רק מתוך הדדיות ופנייה אל הזולת. אנחנו ריבוי ובכל זאת אחד. הכרובים הם תמונת מראה של היחסים האנושיים: כולנו עשויים מאותו החומר, וכיצורים נפרדים, משימתנו היא להצליח להביט איש בפני אחיו.

רב קטינא מרחיק לכת ומתאר את הכרובים כביטוי לאינטימיות העמוקה ביותר. "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חִבתכם לפני המקום כחִבת זכר ונקבה" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ד, עמוד א). כאן מועתקת האינטימיות מאיש אל אחיו אל איש אל אלוהיו. החיבור אדם-אלוהים מוצג באמצעות הכרובים כחיבור רוחני של התמזגות, כמעט כמו חיבור ההזדווגות בין גבר לאישה; סמל לחיבור התמידי אל הרוח.

בספר דברי הימים מתואר כי הכרובים פונים דווקא אל הבית (דברי הימים ב ג, יג). הגמרא מפרשת את הסתירה לכאורה בין "פונים איש אל אחיו" ובין התיאור בספרי דברי הימים בקביעה: "כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום" (תלמוד בבלי, בבא בתרא, צט ע"א). הכרובים משמשים אפוא מעין מד פלאי למצב העם: כשעושים את רצונו של המקום, הכרובים פונים איש אל אחיו, וכשלא עושים, הם מסתובבים לכיוון הבית. אם אנחנו חיים בניכור זה מזה, נמצא את עצמנו בתוך מקדש שבו אפילו הכרובים מפנים לנו את הגב.

פסלי זהב מוכנסים לעומק עבודת הקודש כדי לשמש סמל עוצמתי. עבודת הקודש עלולה לבלבל אותנו ולגרום לנו לתעדף את הפולחן על פני ראיית פני אדם. הכרובים מזכירים לנו את עומק המטרה של עבודת הקודש - לראות פנים, לפנות זה אל זה, להתחבר איש אל רעהו ואף להתחבר לנשגב מתוך מקום דיאלוגי ואוהב.

מבוסס על פרק 405 – פרשת תרומה: כרובים פילוסופיים בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: העתק של ארון הברית צולם על ידי Ben Schumin\ ויקיפדיה