ועבדו לעולם?

פרשת משפטים נפתחת בדיני עבד עברי. במבט מן המאה ה-21, הסדרת מצבו של העבד העברי במקום ביטול מוסד העבדות היא דבר מאכזב כשלעצמו, אבל זהו אנאכרוניזם מוסרי. ההסדרה של דיני העבד והטענה שלעבד יש זכויות הן בבחינת מהפכה גדולה במונחים של העולם העתיק.

פירוש רש"י של פסוקי הפרשה, שנכתב במאה ה-11 ושהושפע מאוד מדיוני התורה שבעל-פה, מנסה לעצב מחדש את הפסוקים האלה.

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב). אנו יודעים שהיו שני מצבים שבהם היה ניתן לקנות עבד עברי: כשהעבד הוא אדם שמכר את עצמו לעבדות בעקבות המצב הכלכלי הקשה שנקלע אליו וכשהעבד הוא אדם שבית דין דן אותו לעבדות בעקבות גניבה שאינו מצליח להשיבה. על מי לדעתכם מדברת התורה כשהיא קובעת שהעבד יצא לחופשי בשנה השביעית מבלי שיצטרך לפדות את עצמו בכסף? מאחר שכתוב "כי תקנה" ומאחר שיש כאן הטבה דרמטית בתנאים, סביר שמדובר כאן על מי שמוכר את עצמו. רש"י אומר כי מדובר גם במי שנמכר על ידי בית דין. כל עבד עברי זכאי להשתחרר חינם בשנה השביעית.

התורה ממשיכה: "אִם־בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא, אִם־בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: אִם־אֲדֹנָיו יִתֶּן־לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה־לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ" (שמות כא, ג-ד). יש כאן הבחנה בין אשתו של העבד שלה היה נשוי עוד לפני העבדות ובין אישה שהאדון "נותן לו". בימים ההם נהגו האדונים להרבות את עבדיהם באמצעות זיווג העבדים והשפחות שבבעלותם. מאחר שיש כאן יחסי בעלות, גם הילדים שהיו נולדים להם נהפכו לעבדיהם. אם הגעת בלי אישה לעבדות, אומרת התורה, לא תוכל להתחתן במהלך עבדותך. "בגפו יצא". ולגבי שפחה שימסור לך האדון, דע לך שכאשר תצא לחופשי בשנה השביעית, האישה וילדיה – זאת אומרת – ילדיך, לא יצאו איתך. הם יישארו מאחור. ומה רש"י משנה הפעם? הוא אומר שאם העבד מגיע לא-נשוי, אסור לאדון לתת לו שפחה שתוליד לו עבדים. לא ייתכן שהילדים הראשונים והיחידים של אותו אדם לא יהיו שלו. המילים "אם אדוניו יתן לו אישה" נוגעות, לפי רש"י, רק למצב שבו אדם נמכר לעבדות כשהוא כבר נשוי וככל הנראה יש לו ילדים משלו. במצב כזה, אולי יצליח נפשית להתמודד עם הסיטואציה הקשה שבה אדונו נותן לו אישה נוספת שממנה נולדים לו ילדים נוספים.

ומה הכוונה "ויצאה אשתו עימו"? לכאורה, זה ברור, שהרי היא לא נמכרה לעבדות. רש"י משיב שמכאן לומדים שבזמן העבדות חייב האדון לכלכל ולהזין גם את אשתו ואת ילדיו של העבד. כאשר יוצא העבד, חובה זו כמובן מסתיימת.

"וְאִם־אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל־הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל־הַדֶּלֶת אוֹ אֶל־הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא, ה-ו).

הגישו אל האלוהים? לפי רש"י, אין הכוונה לאלוהים ממש, אלא לשופטים, לבית הדין, שמלכתחילה מכרו לו את העבד. צריך לחזור אליהם ולהתייעץ עימם לפני הטקס. כנראה זהו אמצעי להגנה על העבד. 

למה לרצוע את אוזנו? רש"י מצטט את המדרש "אוזן ששמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים', והלך וקנה אדון לעצמו - תְּרַצַּע". הטקס הוא אמצעי סמלי של הרתעה ותוכחה. התורה מבקשת לעודד את העבד להשתחרר ולהעביר לכולם את המסר: עבדות זה רע.

ועבדו לעולם? כאן מגיעה העזות הפרשנית לשיאה. רש"י כותב: "עד היובל". עבד עברי לעולם לא יהיה עבד לעולם. בשנת היובל, שנת הדרור והחופש, הוא ישתחרר. 

התבוננות בכל השינויים העמוקים שהכניסו רש"י ופרשנים אחרים לפסוקים האלה מראה לנו את חוסר הנוחות הגדול שהם חשו כבר אז לנוכח מוסד העבדות. יש לפנינו מאמץ פרשני מרהיב לרענן את הטקסט מבלי לבטלו לחלוטין. מאמץ כגון זה, המאפיין פעמים רבות את התורה שבעל פה, הוא אחד מהתפקידים החשובים ביותר של מוסד הפרשנות – להאיר את הטקסטים העתיקים באור הומני, בהתאם להתפתחות ההשקפה המוסרית בכל דור ודור.

מבוסס על פרק 400: פרשת משפטים - כי תקנה עבד בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: הברית שאושרה, מאת ג'ון סטיפל דייוויס (1844-1917), כמו בשמות כ"ד.