לא תַחְמֹד

לפי ניתוח חז״ל יש בתורה 365 מצוות לא־תעשה. גם בטקסט הקצר של עשרת הדיברות בפרשתנו דחוסים שורה של איסורים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"; "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכׇל תְּמוּנָה לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תׇעׇבְדֵם"; "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא"; בשבת "לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה"; וכמובן - "לֹא תִּרְצָח. לֹא תִּנְאָף. לֹא תִּגְנֹב. לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". (שמות כ, ב-יב). פסוקים אלה מורים מה לא לעשות. אבל אז מגיע הדיבר העשירי, ולכאורה חורג מעולם העשייה ומורה לי מה לא להרגיש ולמה לא להשתוקק: "לֹא־תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שם, יג). הציווי על תחושותינו הפנימיות נראה תמוה. האם אכן על תחום המותר והאסור לחדור לנפשותינו?

פרשנים רבים סבורים שהתשובה לכך שלילית. איסור החמידה נועד למנוע עשייה של ממש: מי שאינו חומד, לא יגיע לידי מעשה. המחשבה שאדם יכול לאורך כל חייו לתת דרור לתשוקות בעייתיות מבלי שיגיע אי פעם לשדה המימוש היא מחשבה יהירה.

ישנם גם פרשנים הסבורים שעצם החמידה היא בעיה מוסרית ואישיותית, גם אם אינה מובילה לעולם לידי מעשה. ההשתוקקות למה ששייך לאחר מעידה על מדרגה רוחנית נמוכה ועל פגם מוסרי, שכן מה שמתרחש בתוכי הוא חלק מרכזי ממי שאני. על פי תפיסה זו, האדם נדרש לעבודה פנימית מתמשכת, שמטרתה שליטה, עד כמה שניתן, במחשבותיו ובתחושותיו. רעיון זה מזכיר את אחת מארבע האמיתות הנאצלות בבודהיזם, הסמודיה (samudaya), הרואה את מקור הסבל בהשתוקקות ובדחייה. עצם הכמיהה למושאי התשוקה, הצימאון עצמו, ואפילו ההשתוקקות להמשיך להתקיים בעולם או לחלופין הכמיהה לחדול מלהתקיים בו, נתפסות כבר כמקור של סבל. באופן פרדוקסלי, גם ההשתוקקות להעלים את הסבל עצמו נתפסת כגורמת לסבל נוסף. משימת החיים המוטלת על האדם היא, במובן זה, “לא תחמוד”. לא רק את אשר לרעך, כפי שנאמר בפסוקים שקראנו, אלא לא תחמוד כלל, ללמוד לנטוש את עצם ההשתוקקות. גם בברית החדשה יש התייחסות מעניינת לאיסור הזה. "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשֹׁנִים לֹא תִנְאָף. וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל־הַמִּסְתַּכֵּל בְּאִשָּׁה לַחְמֹד אוֹתָהּ נָאֹף נְאָפָהּ בְּלִבּוֹ", נאמר בבשורה על-פי מתי (פרק ה, פסוקים 27-28, תרגום: פרנץ דליטש). לחמוד זה "לנאוף בלב", וללב יש משמעות עמוקה. לכן, כמוסבר שם בהמשך, צריך אדם לעשות מאמץ גדול לעקור מליבו את החמידה.

במשנה תורה של הרמב"ם מופיעה הלכה מרתקת הנוגעת לפעולת החמידה. פעולה? הרי אמרנו שלחמוד פירושו להשתוקק. הרמב"ם מסביר כי הפעלת לחצי שכנוע אינטנסיביים על הזולת, במטרה שייתן או ימכור לי את אשר שלו, היא עצמה פעולת החמידה. "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברֵעים, והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר: 'לא תחמד'. ואין לוקין על לאו זה" (הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט).

נדמה לי שכאן נוגע הרמב"ם בעומק ההבחנה בין מסכים לרוצה. לעיתים אנחנו מסכימים לעשות דבר על מנת לְרַצּוֹת את חברינו, אבל אנחנו לא באמת רוצים לעשות את זה. להסכמה יש כמובן חשיבות גדולה. היא מבחינה בין גזל ללקיחה חוקית, ובתחום המיני בין אונס ליחסים מותרים. אך למרות חשיבותה העצומה, הסכמה איננה הכול. היא אינה מעידה בהכרח על תקינות היחסים, על התחשבות, על אהבה או על חברות. ביחסים אנושיים טובים אנו שואפים לרצון הדדי, לא להסתפקות ברף המינימלי של הסכמה. כאן מתגלה עומק איסור “לא תחמוד” לפי הרמב״ם: אל תפעיל לחץ כבד על חברך כדי שיסכים לתת או למכור לך את מה ששייך לו. אין זה גזל, ואף אין לוקים על לאו זה, אך זהו שורש הניכור וחוסר האכפתיות.

כולנו חומדים מעת לעת, בל נהיה מוסרניים מדי. אבל כאשר אנחנו אוספים את הפרשנויות השונות לדיבר העשירי, דומני שאנו מגלים שטמון בו הניסיון ליצור תרבות שהיינו רוצים לחיות בה - תרבות שבה האדם מסוגל להיות שמח בחלקו; תרבות שלא מבוססת על תאבון רכושני אינסופי; תרבות שבליבה אהבה ולא ניכור.

 מבוסס על פרק 395 פרשת יתרו - "לא תחמוד" בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית : יתרו ומשה\ ויקיפדיה