בלי קיצורי דרך

קרה לכם שווייז הורה לכם לעשות עיקוף גדול, ואתם סירבתם לציית לו ומצאתם את עצמכם תקועים בפקק או בנתיב חסום? לא פעם הדרך שנראית קצרה מסתברת כארוכה יותר בפועל. כך קרה גם לרבי יהושע, שמספר:

"פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה, אמרה לי תינוקת אחת: רבי לא שדה היא זו? אמרתי לה: לא, דרך כבושה היא. אמרה לי: ליסטים כמותך כבשוה. פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין. חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני הלא אמרת לי קצרה?! אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה? נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם"  (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נג עמוד ב)

בסיפור הראשון הלך רבי יהושע בדרך קצרה שחצתה שדה חקלאי. ילדה שפגש שאלה אם אינו רואה שזהו שדה ושאסור לצעוד בו. הוא השיב שיש שם מעין שביל והוא הולך עליו. הילדה שכדרכם של ילדים מצביעים על כך שהמלך ערום השיבה לו שפושעים כמותו יצרו את השביל הזה ברגליהם. הדרך הקצרה היא לעיתים דרך פסולה.

בסיפור השני מגיע רבי יהושע לצומת דרכים, וילד מסביר לו שמכאן ניתן להמשיך או בדרך קצרה ארוכה או בדרך ארוכה קצרה.

רבי יהושע לא מבין את כוונתו ופונה לדרך הקצרה, אלא שזו מגיעה לגינות ופרדסים שחוצצים בינה לבין הכניסה לעיר. הפעם, לא חותך רבי יהושע דרך שדה שאסור לילך בה, ושב לצומת הדרכים שבה הוא פוגש שוב בילד שאומר לו: "אמרתי לך שזו דרך קצרה ארוכה". בדיוק כפי שחווינו כולנו עם הווייז - לעיתים הדרך הקצרה היא למעשה הארוכה יותר.

הסיפור התלמודי הזה הוא כמובן משל לדרכים שאנו בוחרים ללכת בהן בחיינו. משל דומה מהדהד כבר מהפסוק הראשון של פרשת בשלח. "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת־הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף" (שמות יג, יז-יח). אלוהים לא מנחה אותם ללכת דרך ארץ פלשתים דווקא "כי קרוב הוא" ומאחר שדרך זו מזמנת להם מלחמה.

ויכוח ניטש בין פרשנים בשאלת משמעות המילים "כי קרוב הוא". יש שסברו שהכוונה שקרוב הוא למצרים. אם הם ילכו על גבול מצרים סביר שהם יותקפו ולא יהיה שם ים שניתן לפתוח עבורם ולאחר מכן לסגור על המצרים. ההליכה על גבול מצרים עלולה גם לפתות את חלקם לשוב למצרים. אמנם שם הם עבדים ומתעללים בהם, אבל במצרים יש אוכל ובית. האדם זקוק לוודאות ולביטחון. 

פרשנים אחרים טענו ש"קרוב הוא" משמעו שקרובה מדי מלחמה ראשונה לשנייה. זאת אומרת, בני ישראל לא יצליחו להתמודד גם במלחמה עם הפלשתים וגם במלחמה עם המצרים, ועוד לא דיברנו על עמלק שעוד מעט יגיע. יותר מדי מלחמות בזמן קצר. ההליכה בדרך הארוכה תחסוך להם מלחמה.

המכילתא מציעה את אחת הפרשנויות המעניינות ביותר: ״אמר הקדוש ברוך הוא, אם אני מכניסן דרך פשוטה עכשיו, הן מחזיקין בשדות ובכרמים ובטילין מן התורה; אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה, ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן״ (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי על הפסוקים).
מה שקרוב, לפי המכילתא, הוא ארץ ישראל. הדרך אל הארץ קרובה מדי. ההליכה של בני ישראל היא הליכה אל עבר ייעוד רוחני, אל עבר סוג אחר של חיים. אם ילכו בדרך הקצרה, יגיעו לארץ מוקדם מדי, לפני שיהיו בשלים לכך, ואז יתמכרו לרכושנות ולחיי היומיום. נדרש תהליך ארוך בהרבה כדי להיפטר מן העבודה הזרה שאליה הורגלו.
פעמים רבות, כדי לעבור מעבדות לחירות, וכדי שעולמות הרוח והמוסר יהפכו לחלק מאיתנו, יש ללכת בדרך הארוכה הקצרה. פעמים רבות, כשאנחנו שואפים לגדולה ומבקשים להשיג הישג של ממש, כזה שיש בו ערך עמוק ולא רק אשליית הצלחה רדודה, קיצורי הדרך עלולים להרוס שדות של אחרים ואף מסתברים לבסוף כארוכים יותר.

מבוסס על פרק 390 : פרשת בשלח - "דרך ארוכה קצרה"  בהסכת היומי מקור להשראה

תמונה ראשית: מן נופל מהשמים\ ויקיפדיה