ליברליזם במשבר

שתי תפיסות הופכיות מתנגשות זו בזו: האוניברסליזם, הגורס שכולנו בני אדם שווים ושטובת הפרט צריכה להימצא במרכז שאיפותינו; והפרטיקולריזם, שלפיו מה שחשוב בחיים טמון דווקא בקבוצות השייכוּת השונות, כלומר, השייכות ללאום או לדת מסוימת היא שמעניקה ערך ומשמעות לחיים של אדם.

בפרשת השבוע שלנו, פרשת כי תבוא, יש תיאור של טקס הביכורים: לוקחים מראשית פרי האדמה, שמים בטנא והולכים אל המקום שבו נמצא באותה עת משכן האלוהים. מה חוגגים כאן? חוגגים את הטבע ואת הבשלת הפירות, וחוגגים גם חגיגה פרטית: הפירות האלה הם קניינם ומקור גאוותם של אלו שגידלו אותם. בעצם לפנינו חגיגה אוניברסלית, חגיגת הטבע, שמעמידה במרכז את הפרט ואת שגשוגו. והינה, במרכז הטקס האוניברסלי-פרטי הזה, ישנו טקסט שכל אחד ממביאי הביכורים צריך להגיד. למרבה הפלא, זהו טקסט שאינו קשור לטבע ולפירותיו, ואף לא להצלחה האישית של הפרט:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (דברים כו, ה-יא)

מה קורה כאן? מדוע בטקס הביכורים יש לדקלם טקסט שעוסק בסיפור היסטורי שלוקח אותנו מיעקב ועד ימי הכניסה לארץ? דווקא אל תוך הרגע הזה, שמדגיש יסודות אוניברסליים ופרטיים, מבקשת התורה להכניס בעוצמה את היסודות הפרטיקולריים והכלליים - יסוד הלאומיות, שהתגבש מתקופת יעקב, ואת יסוד האחריות כלפי הכלל, ובעיקר כלפי הקבוצות החלשות שלא היה להן נחלה, כגון הלויים והגרים.

התורה, שנפתחת באמירה האוניברסלית שכל בני האדם נבראו בצלם ושכולנו בנים של אדם וחוה, מלמדת אותנו כעת שהאוניברסליזם אינו מספיק לבנייתן של זהות עמוקה ושל חברה בריאה. לתפיסה הזאת יש הדים בימינו. הליברליזם הדמוקרטי הביא עימו תפיסה שלפיה הפרט עומד במרכז, ולכל פרט יש זכויות שאינן קשורות למוצאו ולקבוצה שאליה הוא משתייך. חובה להגן על הפרט הזה ועל זכויותיו וקשה להפריז בחשיבות התפיסה הזאת ובברכה שהיא הביאה לעולם. הליברליזם אפוא הציב את האוניברסליזם ואת הפרט במרכז, ואולם כאן, בדיוק בנקודת החוזק הדרמטית והחשובה הזאת של הליברליזם, טמונה גם חולשתו. הליברליזם, בקצהו, מפורר מסורות ומפרק קבוצות.

ידידי ד"ר תומר פרסיקו כתב כי הליברליזם מותיר בידי הפרט את האחריות לעצב את דרכו ולספר את סיפורו — והוא עצמו איננו מספר סיפור. הבעייתיות היא שאנשים זקוקים לסיפור, וגם פעמים רבות אינם מעוניינים בנטל שכרוך בעיצוב עצמי. כאשר מוצגת בפניהם אלטרנטיבה לאומית, דתית או אחרת, שמאפשרת להיות חלק ממשהו גדול יותר, שמציעה להם סיפור ולא רק סדר - הם פעמים רבות יימשכו אליה (מתוך מאמרו משבר הליברליזם כמשבר זהות: על חולשות הסֵדר הליברלי ועל הדרכים לחיזוקו, בספר יהודית ודמוקרטית: יוצרים שביל זהב ישראלי, ידיעות ספרים, 2023).

ליברליזם בלי סיפור יכול אולי להחזיק מאבקים פוליטיים של אנשים שחרדים לזכויות, אבל לא יוכל להיות בעל משמעות מעבר לכך בחייהם. האדם זקוק לזהות רחבה יותר מעצמו, והזהות הזאת צריכה להציע לו סיפור ומשמעות גדולים יותר מההגנה על פרטים אחרים. בתוך הריק הזהותי שיצר הליברליזם תפיסות פרטיקולריות קיצוניות יכולות לשגשג. דווקא ניצחונו הבלתי-נתפס של הליברליזם, שכבש בתוך כמה עשרות שנים את רובו המוחלט של העולם, הדגיש ועורר את הצורך בסיפור ובמשמעות שישלימו אותו. זוהי אחת הסיבות המרכזיות למשבר הליברליזם העולמי.

כיצד נשלב אוניברסליזם ופרטיקולריזם בצורה בריאה? כיצד נאזן בין טובת הכלל והפרט? כיצד ניצור סינרגיה של ליברליזם ולאומיות? טקס מקרא ביכורים מציע בחוכמה לחגוג את האוניברסלי (הטבע) ואת הפרט (הבכרת הפירות שברשותו) ולזכור להעמיד במרכז את הערבות לכלל. כיצד מתרגמים את המסר שלו לפעולה בימינו?
מבוסס על פרק 302 - פרשת "כי תבוא" בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: נוצרה באמצעות ChatGPT