ידינו לא שפכו את הדם?

לפני זמן מה נמצאה גופה זרוקה בנחל בצפון. המשטרה הודיעה שאין עדיין קצה חוט בחקירה, ואז הודיעו ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיא העליון על קיום טקס מיוחד בעיר הסמוכה. כל המכובדים ביצעו אקט סמלי כואב בבית העלמין שבו נקבר הנרצח. הם רחצו את ידיהם ואמרו: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". הם הביעו את צערם העמוק על כך שבמשמרת שלהם, תחת האחריות העקיפה שלהם, התרחש רצח שכזה. הם ידעו שספורות הפעמים שבהן יוכלו להגיד שוב "ידינו לא שפכו" ושיעשו הכול כדי שמקרה כזה לא יחזור.

בפסוקים שחותמים את פרשת שופטים נאמר שאם יִמָּצֵא חלל באדמה ולא ידעו מי רצח אותו, יצאו הזקנים והשופטים לנחל ויבצעו עם הכוהנים טקס של עריפת ראש עגלה, שמסמלת את הרצח, ואז כולם "יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה". (דברים כא, ו-ט)

טקס עגלה ערופה עוסק באחריות העקיפה של ההנהגה והציבור. רצח הוא פעמים רבות תוצר של אקלים חברתי מסוים, נורמות תרבותיות, חינוך, סדרי עדיפויות חברתיים ואכיפה חובבנית. קל ונעים לנו לבודד בכל פעם מחדש את מקרה הרצח, לראות בו מעשה טירוף של איש אחד, לרחוץ בניקיון כפינו ולהעלים את המבט מכך שמדובר בתופעה חברתית. התורה דורשת שנוכל להגיד בלב שלם שעינינו לא ראו וידינו לא שפכו, או במילים אחרות: שלא יכולנו למנוע את מה שהתרחש.

רעיון האחריות העקיפה של הנהגה וחֶבְרָה נכון לא רק במקרים שבהם לא ידוע מי הרוצח. הגמרא מדגימה את זה בכמה מקומות, שאחד מהם הוא סיפור מטלטל על רצח של כוהן בידי כוהן. באותם ימים הייתה תחרות בין הכוהנים על מי שיזכה להקריב את קורבן התמיד ולהתחיל את עבודת היום בבית המקדש. היו מתנדבים רבים, אבל רק אחד נבחר בכל יום. ההחלטה הייתה ש"מי שיקדים את חבירו ארבע אמות יזכה". הכוהנים רצו במעלה הכבש – הדרך המובילה למזבח – כדי לנצח ולזכות בתפקיד. באחת הפעמים נפל כוהן ושבר את רגלו. בפעם אחרת קרה המקרה הנורא הבא:

"מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ. עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר: אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ״. אָנוּ, עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה". (יומא כג א)

רבי צדוק ידע כמובן שעגלה ערופה היו מביאים במקרה שזהות הרוצח לא נודעה ושכאן המעשה נעשה בפומבי וכולם ידעו מיהו הרוצח, אלא שהוא ביקש לזעוק את דבר האחריות של הציבור (העיר) וההנהגה הדתית (הָעֲזָרוֹת) לזוועה שאירעה. מורי וידידי אריה בודה בודנהיימר ז"ל כתב על כך: "גם כשהרוצח מזוהה והרצח נעשה בפרהסיה, יש לכולנו אחריות ציבורית ואחריות עקיפה. זילות ערך חיי אדם, שפיכות דמים במקום המגלם את הקודש, הרי הן טירוף מערכות כללי ואובדן כל חוש מידה ערכי ומוסרי, על כך אין ולא יכולה להיות כפרה" (מתוך מסע בעקבות עגלה ערופה, הוצאת בינה).

בסופו של המעשה, מספרת הגמרא, הגיע למקום אביו של הנרצח, שעדיין גסס, ומה שהיה לו להגיד זה שהסכין אשר משמשת לעבודת הקודש וששימשה כעת לרצח בנו עדיין לא נטמאה כי בנו עוד לא מת. על כך אמרה הגמרא: "לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים" (יומא, שם). העדפת האידיאולוגיה הדתית, הפולחן והריטואלים על פני חיי אדם יצרה תרבות איומה של מוות שהוסתרה באצטלה של קודש.

המיקום של פסוקי עגלה ערופה בתורה נראה כמו טעות בעריכה. הם נטועים באמצע שרשרת פסוקים שעוסקים בדיני מלחמה וממש קוטעים אותם באמצע. דומני שאין זו טעות. דווקא בעת מלחמה, דווקא בשעה שהמוות שולט והיצרים לוהטים, רוצה התורה שנזכור את חשיבותו העצומה של כל חלל ואת האחריות שיש לנו, ההנהגה והציבור, על חייו.
מתוך פרק 292: פרשת שופטים - עגלה ערופה בימניו בהסכת היומי "מקור להשראה"

תמונה ראשית: חכמי הסנהדרין יישובים בלשכת הגזית, מתוך מודל בית המקדש הראשון מהמאה ה-17\ ויקיפדיה