"לא היתה לי פריווילגיה להתייאש"

"ההתמודדות בשבי היא התמודדות מנטלית, לא פיזית", מספר שורד השבי גדי מוזס לרוני קובן בהאור בקצה. "לכל אורך הדרך תכנתי את המוח שלי ככה: אמרתי לעצמי 'חצי פיתה, פיתה, פול או אורז – לא אכפת לי, זה לא ישפיע עליי בכלום', אבל הניתוק מהעולם, הבדידות, הגעגועים לילדים ולנכדים, להוויה ולחברים – הם קורעים את הנפש ומטלטלים את הנשמה. אני היום החלטתי במודע, ואני מרגיש שהחלטתי החלטה נכונה, אני לא נותן לזה להשפיע עליי. לא באופן מלאכותי – באופן טבעי לחלוטין. אני לא נותן לזה מקום להשפיע על תחושת השליחות שיש לי".

כשגדי מוזס היה בשבי, הוא מצא את עצמו מניח קומפרסים על העיניים של השובה שלו. הוא גם צעד קילומטרים בתוך החדרון הקטנטן שבו שוכן, חשב על אהוביו, כמעט לא בכה ולא חשב על העתיד - כל מה שנדרש לעשות כדי לשרוד. והיום, כארבעה חודשים לאחר שחרורו, שורד השבי בן ה-80 מרגיש רגשות מעורבים: הוא כועס על המנהיגים ועל כך שביתו החרב עוד לא שוקם, ובה בעת הוא מתרגש עמוקות מהעם שחיכה לו בשובו ומהדור הבא, שממלא אותו תקווה בנוגע לעתיד המקום הזה.

כשהיית בשבי יצא לך לחשוב או לדמיין איך זה יהיה כשתחזור? היית חושב על זה?

לא.

לא?

בשבי הייתי עסוק בהישרדות רגעית. אפילו כשרימו אותי וסיפרו לי שאשתי חיה ובדיעבד שמעתי ברדיו שהיא נרצחה בשבעה באוקטובר, לא הייתה לי אפילו דקה להשקיע בזיכרונות, באבל או בכאב. השומר שלי הלך לישון בכל לילה עם קלצ'ניקוב טעון ודרוך, ורעדתי מפחד שכל תזוזה לא נכונה שלי תגרום לכך שזה יהיה רגעי האחרון. חשבתי כל הזמן מה אני עושה ואיך אני מתנהג ואיך אני מגיב לכל הדברים האלה. במצב הישרדותי כזה לא הייתה לי שום מחשבה על מחר, שום מחשבה על מה יהיה אחרי. אתה עסוק בלשמור על עצמך מכל הכיוונים, מכל האגפים. אמרתי לעצמי: אם יבוא מישהו ויגיד לי 'בוא', אני אקום ואלך. התפללתי שלא יבואו להציל אותי כי הבנתי שזה 50-50; הסיכוי שלי לחיות שווה לסיכוי שלי למות.

היו דברים קטנים שהתגעגעת אליהם?

לא היה לי זמן.

לא ריחמת על עצמך? לא אמרת לעצמך, 'בגיל 80 – זה מה שמגיע לי?'.

ממש לא. אין לי את האלמנט הזה. אמרתי לעצמי, 'אין לי את הפריווילגיה להתייאש ולבכות, ממש לא'.

לא היו רגעים שחשבת שאולי עדיף למות?

לא. אף לא רגע. השיר הכי אהוד עליי היה 'התקווה', וצחקתי על עצמי על זה, אבל ב'התקווה' יש את המילים 'עוד לא אבדה תקוותנו', והן קיבלו אצלי משמעות כל כך עמוקה, שהייתי שר אותו בקול רם: 'להיות עם חופשי בארצנו'. איפה אני ואיפה להיות חופשי.

היית שר את זה בקול רם?

בקול רם. הם שאלו אותי מה זה.

כשהשובים לידך? 

כן. שמע, שרתי את זה מאות פעמים.

אבל זה המנון של מדינה שבגדה בך, לא?

המדינה לא בגדה בי. המנהיגים של המדינה בגדו בי.

אם היה אפשר, אם היית יכול לחיות את החיים שלך עוד פעם, היית מוחק החוצה את התקופה של השבי?

הייתי מוותר על זה, כן. כשחזרתי לארץ עשו לי יום הולדת 80 פלוס אחד, והמשפחה הזכירה לי משפט שאמרתי להם אחרי שסיפרתי להם בפעם הראשונה על השבי: 'בסך הכול זאת הייתה חוויה מיותרת'. הייתי מוותר על זה, כן, בהחלט, בהחלט. זו תקופה שחורה, אבל אני חושב שיצאתי ממנה בראש מורם ובגב זקוף.

איזה יחסים נוצרו לך עם השובים שלך?

זו רכבת הרים בלתי מתקבלת על הדעת. הייתי בעשרה מקומות, עם עשרים שובים. זאת אומרת, העבירו אותי ממקום למקום מפחד שצה"ל יגיע, מפחד שיחטפו אותי ארגונים אחרים. כל הזמן היו מלבישים אותי בתחפושות ומוליכים אותי לפנות ערב ממקום אחד לאחר, אז היה קשה ליצור קשר, אבל מאידך גיסא, נשארתי אותו בן אדם.

למשל, אחד השובים שלי התחיל להשתעל. בתור אבא וסבא לילדים ולנכדים זיהיתי מייד שזה שיעול של דלקת ריאות, אז אני אומר לו 'חליל, לך לרופא'. אני שם לו יד על המצח, והוא רותח, אז אני הולך לברז או לדלי שהיה שם, ואני טובל סמרטוט במים ואני עושה לו קומפרסים. בסוף הוא הולך לרופא, חוזר עם אנטיביוטיקה, כמובן, ואחרי שהוא מתאושש, הוא שואל אותי אם אני יכול לעשות לו מסז'. אז אני מסתכל עליו, ואני אומר לו 'תגיד, אתה אמיתי?' הוא שואל, 'אתה יודע לעשות?'. אמרתי לו, 'כן, בטח שאני יודע לעשות, אבל אתה צריך להוריד חולצה'. הוא מוריד חולצה. 'אתה צריך להוריד גופייה'. הוא מוריד גופייה. אני מנסה לעשות לו מסז', ויש חיכוך, אז אני אומר לו: 'תביא קרם'. הוא מביא קרם, ונוצרת התמונה הסוריאליסטית הזאת: משני הצדדים יש קלצ'ניקובים; השובה בחצי גוף ערום; והשבוי עושה מסז'. אחר כך הוא אומר לי, ׳שמע, הצלת אותי׳, ומאז עד שנגמר הקרם הייתי עושה לו מסז' כל יום.

חייתי בתוך הטלטלה הזאת, כשבלילה הוא דורך את הקלצ'ניקוב, מכניס כדור לקנה, מחבק אותו והולך לישון ככה, מטר ממני. אתה עף בין הסיטואציה הזאת לסיטואציה הזאת, אבל בגדול, לא הייתה מערכת אנושית.

היית גם אצל משפחות?

כל הזמן, אבל זה לא כמו שאתה מדמיין, כלומר, הייתי בבית של משפחה, אבל מבודד לחלוטין. הם ידעו שיש מישהו זר, אבל הם לא היו יכולים לראות אותי, ואני לא הייתי יכול לראות אותם. בשלב מסוים הייתי בבית במוואסי. זה אזור של חולות שהיה גוש קטיף. שם כבר לא היו בתים. זו הייתה חושה כזאת, בנויה מארבע שמיכות. בבית שבו הייתי היו רק צעקות ומכות. כל הזמן שמעת 'בום', ואחריו ילד בוכה. לגבר קראו אבו אחמד, ויום אחד קראתי לו ואמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו, אם הוא רוצה לשמוע. הוא אמר 'בטח, דבר'.

אמרתי לו, 'תגיד, מה אתה צועק על אשתך? מה היא עשתה לך? היא עושה לך אוכל, יש לך ילדים מחונכים, יש הכול. מה אתה צועק?'. 'שוקרן, שוקרן', הוא אומר לי, תודה רבה. 'וחוץ מזה', הוספתי, 'למה אתה מרביץ לילדים?' זה נכנס לו לאוזן אחת ויצא מהשנייה.

אמר שוקרן, ולמחרת?

למחרת, מכות וצעקות עוד פעם. התרבות שלנו אחרת לגמרי. אין מעמד לאישה – אין לה שום סמכות בשום תחום – ומרביצים לילדים. זו התנגשות תרבותית שהיה לי קשה לשאת אותה. אפשר לשאול אותי, 'אבל למה זה היה אכפת לך?', זה לא היה אכפת לי, אבל זה עולם הערכים שלי; ככה אני מחונך. מה פתאום מרביצים?

אמרת שהכי קשה היה להיות לבד עם עצמך. בשעות הארוכות שאתה לבד, ואין לך מושג מה יהיה בעתיד, התודעה והזיכרונות מהעבר הופכים להיות משאב?

אני הייתי הולך הרבה. חישבתי מה המסלול הכי ארוך בחדר הקטן שהיה לי. נזכרתי במשפט פיתגורס, מדדתי שתי צלעות וחישבתי את האורך והלכתי. וכשהלכתי, התחלתי לספור, וכשהגעתי למשל למספר 50, חשבתי על הבן הבכור שלי יאיר, שחגג 50 כשהייתי שם, ואז שוחחתי איתו בדמיון. כל מספר שהגעתי אליו, מצאתי מישהו מהמשפחה בגיל של המספר הזה. למשל, כשהגעתי לעשרים, חשבתי על הנכד שלי שהלך לצבא, ועל הנכדה שגמרה צבא, ודיברתי איתה. שאלתי אותה ׳מה שלומך?׳, ׳איך המצב?׳, ׳את הולכת לקורס קצינות או לא הולכת לקורס קצינות?׳. ככה דיברתי, וזה הוציא אותי מדעתי מרוב געגועים ומרוב סקרנות ומכמה שאין לי שום קשר איתם והם גדלים ומתפתחים ועוברים עליהם דברים. יש לי נכד שנולדב-10.10.2010, וכבר היה לנו הזמנות לכותל, לחגיגת בר המצווה שלו, ולא ידעתי אם האירוע היה, לא היה, איך היה? כשחזרתי, הסתבר שהבחור הודיע להורים שלו שאין כלום עד שסבא חוזר, כמו שגם הבן שלי גידל את הזקן שלו ואמר שהוא לא מסתפר עד שאני חוזר. ובאמת, חגגנו לנכד את בר המצווה בכותל בגיל 14 וחצי.

ואיך זה היה, גדי?

מרגש בצורה בלתי רגילה. בכיתי חופשי על הבר.

חזרת למדינה אחרת?

יצאתי ממדינה משוגעת. הקורונה ואז המהפכה המשפטית והפילוג בעם. חזרתי לאותו ראש ממשלה, אותה ממשלה, אותן קומבינות, אותו חוק השתמטות. בעצם הכול אותו הדבר; לא השתנה כלום. מה שכן קרה לי זה שפגשתי בעם הנפלא שלנו; את התחושות האלה לא הרגשתי קודם. לפני השבעה באוקטובר הייתי מרוכז מאוד במחשבות על מה עושים למדינה הזאת, ולא היה לי זמן לחשוב על איזה מין עם אנחנו. מהרגע שחזרתי, פשוט נתקלתי בכזה חום, אחווה, סולידריות, גישה חיובית וחמלה, ובאמת את זה גיליתי אחרי שחזרתי.

אני חושב שאחד הרגעים הבודדים בשנתיים האיומות האלה שהיה בהם אור גדול מבחינתי היה כששידרתי ברשת ב' עם ארי גולן את השחרור שלך, והיה את הרגע הזה שפתאום מישהו ציטט אותך, את המשפט שאמרת במסוק, שאתה נרתם כולך לשיקום ניר עוז ושאתה תחזור לתפוחי האדמה. זה אחד הרגעים הכי יפים, הכי מרגשים, הכי מעוררי השראה. משחררים אותך משבי אצל החמאס, ואתה אומר שאתה תחזור לתפוחי האדמה. מאיפה בא משפט כזה?

היום האחרון היה מאוד מאוד קשה, והיה נדמה שהם הולכים להרוג אותי. למחרת אני מגיע לארץ, ואני רואה שיירה של טרקטורים וקומביינים והמון של אנשים מריע. לא היה לי משהו אחר להגיד. אני לא יודע אם אני מסוגל להעביר לאנשים מה התחושה של חקלאי.

תסביר, תסביר. מה התחושה של חקלאי?

כשאתה זורע ומחכה ליבול שיגיע רק כעבור ארבעה או חמישה חודשים, אתה חייב להיות אופטימי, אתה חייב לקוות, חייב להיות ביחסים אינטימיים עם האדמה הזאת כי אתה מצפה שהיא תיתן לך משהו. מי שהוא לא כזה – לא יכול להצליח בחקלאות. אתה חייב להאמין, אתה חייב לקוות, אתה חייב ללמוד, אתה חייב למצוא כל דרך להתגבר על זה שחם מדי, קר מדי, השוק לא-מוצלח, היבול נמוך, מחלות, מזיקים ועוד ועוד. אתה יכול למצוא המון סיבות ללמה לא, ואם אתה מחליט לראות את החקלאות כ'למה כן' ואתה מפתח את זה, אז אתה אופטימי, ופתאום אתה רואה את כל האנשים והקומביינים עומדים ומחכים לך. אפילו עכשיו אני מתרגש.