בלי נדר

"אם רק אצא מהמצב הנורא הזה, אני מבטיח לעשות כך וכך". האם נדרתם פעם נדר מעין זה? המקור המרכזי בתורה לדיני נדרים נמצא בפרשת השבוע שלנו, והוא מתחיל כך: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג). הנדר מעניק משקל כבד למילים ולהבטחות שלנו. בתנ"ך יש שורה של סיפורי נדרים. יעקב נודר שאם ישרוד את מסעו לחרן וישוב לביתו בשלום, הוא יעבוד את אלוהים ויעניק לו מעשר מכל אשר יהיה לו. חנה, שמשוועת לילד, נודרת שאם אכן תזכה ללדת, היא תקדיש אותו לאלוהים כל ימי חייו ושלעולם לא יסתפר. שימו לב, יש כאן מעבר משמעותי מנדר שחל רק על הנודרת לנדר שחל על אדם אחר – על בנה העתידי. וכך קורה גם בנדר הנורא מכול. יפתח הגלעדי, שמפקד על צבא העם במלחמה עם בני עמון, נודר: "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה” (שופטים יא, ל-לא). איזו התחייבות מטופשת ומרושלת! יפתח ודאי חשב שתצא לקראתו עז, אבל כשהוא חזר לביתו אחרי הניצחון, הראשונה שיצאה לקראתו הייתה בתו היחידה. יפתח, הקרוע בתוכו, סיפר לה על הנדר, והיא קיבלה עליה את הדין, ורק ביקשה שייתן לה חודשיים לבכות על בתוליה ועל הסוף הטרגי של חייה. בסופו של דבר, יפתח קיים את נדרו הנורא.

המתח העצום שמצוי בתוך מנגנון הנדר מתגלה כאן במלוא תפלצתו. מצד אחד, הנדר הוא מנגנון מופלא של דיבור שמעניק כוח וכבוד למילים; מצד אחר, פעמים רבות הנדר נאמר מתוך מצוקה, בשעה שדעתו של אדם אינה בהירה לגמרי, והתוצאה יכולה להיות טרגית.

חז"ל ושורה של פוסקים הוטרדו מכך וניסו לשכנע אותנו לא לנדור נדרים כלל. שולחן ערוך אף מגדיר את הנודר כחוטא (יורה דעה רג, א). חז"ל אף יצרו מהפכה בתחום כשהמציאו מנגנון של התרת נדרים. התרת נדר מתאפשרת בשני סוגי מקרים: הראשון קרוי ״פתח״ והשני ״חרטה״, ולמנגנון הזה יש השלכות גם על תנועות אחרות של שינוי בחיינו.

"פתח" הוא מידע או נסיבה שהנודר לא היה מודע אליהם בשעת הנדר, כלומר, אילו ידע שכך וכך יקרה, לא היה נודר. אילו יפתח חי כמה מאות שנים אחר כך, כך היו מתירים לו את נדרו. החרטה כשמה כן היא: כשהנודר התכוון לדבריו אבל עכשיו הוא מתחרט עליהם עמוקות. למעשה, פתח מבוסס על שינוי חיצוני, שינוי בידע (הנודר לא ידע ולכן נדר, ועכשיו הוא כבר יודע), ואילו חרטה מבוססת על שינוי פנימי, שינוי ברצון (חל שינוי בנודר, והוא רוצה כעת משהו אחר). ישנה רתיעה מובנת מהתרת נדר על בסיס חרטה, שכן זו עלולה להפוך את הנדר למשהו שמזלזלים בו; תמיד אפשר להגיד אחרי זה: "אופס, התחרטתי". אבל נדמה לי שמאחורי מנגנון התרת נדרים בעקבות חרטה יש תפיסה מעניינת של האדם וזהותו.

כשאני מבקש שיתירו לי את הנדר על בסיס חרטה, אני למעשה טוען ש״האני״ שנדר אין הוא ״האני״ שניצב לפניכם היום. מצד אחד, אני זה אני, ומצד אחר, שיניתי את דרכיי, שיניתי את רצונותיי ולפיכך אני כבר איני אותו אני! האדם הישן שהייתי היה צריך למלא אחר הנדר, אבל האדם החדש שאני כלל לא נָדר.

האם אדם יכול לעבור שינוי כה מהותי עד שכבר אינו אותו אדם? ואולי נאמר זאת בצורה עדינה יותר: הרי כל אחת ואחד מאיתנו מכיר את החוויה של שינוי משהו מסוים בחייו או באישיותיו; האם נכון להגיד שבתחום הזה הוא כבר אדם חדש?

התרת הנדר על בסיס חרטה מכירה בעומק השינוי שיכול לעבור אדם. לכך יש השלכות עמוקות על תהליכי שינוי וסליחה בחיינו: כאשר ניצב לפנינו אדם שבאמת ובתמים עבר שינוי ולפיכך מתחרט בכל ליבו על משהו שהוא אמר או עשה, מתי נסלח לו ומתי נרצה שישלם את המחיר על מה ש״האני הישן״ שלו עשה? נישאר עם ההרהור הזה.

שבת שלום.

מבוסס על פרק 267 – פרשת מטות מסעי: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" בהסכת היומי מקור להשראה

תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI