וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: פרשת שמיני

יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בשעה עשר עמדנו כולנו דוממים בצפירה. מדוע דווקא השתיקה היא זו שמלווה את העמידה הקיומית שלנו מול המוות?

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". (ויקרא, פרק י, פסוקים א-ג)

קשה להבין את התגובה הקיצונית וקורעת הלב של אלוהים לטעות התמימה של נדב ואביהוא. אחד ההסברים הידועים לכך הוא שאלוהים מדקדק כחוט השערה דווקא עם הצדיקים, דווקא עם אלה שקרובים אליו. קשה לי לקבל ולהכיל את זה. כמעט כל אדם שקורא את הפרשה מרגיש בליבו שנעשה כאן עוול. זה פשוט לא-הוגן. ואולי המקרה של נדב ואביהוא הוא דוגמה מייצגת של המוות בחיים האלה: שוב ושוב הוא תוקף אותנו בחוסר הגינות, והאדם נותר מולו בלא מילים. אל מול הסתמיות של המוות מהדהדת שתיקתו של אהרן יותר מאלף מילים ונכנסת אל הלב יותר מכל צעקה. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

בתלמוד מסופר שכאשר עלה משה להר סיני, הוא מצא את הקב"ה מקשט את האותיות שבספר התורה, קושר להן כתרים. משה שואל אותו בשביל מי הוא עושה זאת, ואלוהים משיב לו שזה בגלל איש אחד שיחיה בעוד דורות רבים אשר עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, ושמו עקיבא בן יוסף. משה מתרגש ומבקש לראות את העקיבא הזה, ואלוהים שולח אותו במנהרת הזמן לשיעור של רבי עקיבא. משה יושב בקהל ואינו מבין דבר. ברגע מסוים בשיעור שואל אחד התלמידים: "רבי, מניין לך?" ורבי עקיבא עונה לו: "הלכה למשה מסיני". כאן נאמר שהתיישבה דעתו של משה. אולי הוא הבין מזה שעוד מעט, כשהוא יחזור אל ההר, אלוהים יסביר לו את כל זה. משה מתרשם מאוד מהדרשן המופלא ומבקש מאלוהים: "רבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו חזור. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו, ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו שתוק! כך עלה במחשבה לפני" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ט ע'ב).

משה מבקש לדעת מה היה שכרו של רבי עקיבא הגדול, ואלוהים מראה לו שהרגו אותו בעינויים. לשאלה הזועקת: "זו תורה וזו שכרה?", משיב אלוהים: "שתוק"! אפשר לפרש זאת כתשובה אכזרית כשם שהמעשה היה אכזר, אבל אפשר גם לקרוא את זה אחרת: מדובר בשיקוף פשוט וקשה של המציאות. אנחנו חיים במציאות אכזרית, בעולם לא-הוגן, ובתוך המציאות הזאת אנחנו עלולים להיות קורבנות של רצח, של התעללות, של רוע שאין כמותו. הניסיון להבין למה זה קורה ולמה דווקא לנו הוא ניסיון חסר תוחלת; זה כמו מות שני בני אהרן. יש רגעים שהדבר היחיד שאפשר לעשות מולם זה לשתוק. השאלה "למה זה מגיע לי?" היא שאלה ללא מענה.

בדברים אלו אינני מנסה להגיד שאל מול זוועות כמו השואה צריך לשתוק. זוהי חובתנו להתריע, להיאבק, לצעוק, לספר, לזכור, להסיק מסקנות; אני מנסה להגיד שיש רגעים ומצבים שבהם הדיבור הוא קטן מדי, הצעקה תמיד תהיה חלשה. יש מצבים שבהם אנחנו מבקשים להבין את מה שבהגדרה הוא בלתי-ניתן להבנה. יש טרגדיות איומות שאל מולן התגובה הכי נכונה והכי אנושית ואמיתית היא השתיקה. שתיקתו של אהרן היא השתיקה הקיומית של כולנו.

דממת שתי הדקות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מלווה בקול הצפירה. אם תרצו, קולו של השופר המודרני. זוהי שתיקה שצליל מונוטוני עז מלווה אותה. אולי הצפירה מאפשרת לעשות שני דברים באותה העת: לשתוק ולזעוק. האדם שותק, והצפירה צועקת את צעקתו. ואולי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות מול הזיכרון של הרוע האולטימטיבי - לשתוק ולצעוק באותה העת, ולעשות זאת יחד.
מבוסס על פרק 204 – פרשת שמיני: וידום אהרון בהסכת היומי "מקור להשראה