לרגל פרשת ויקרא, שפותחת סדרת פרשיות שעוסקות בקורבנות, ננסה לגעת בתשובתו של הרמב"ם לשאלות השורשיות מדוע ישנם בכלל קורבנות ואיך זה שהם תופסים מקום רב כל כך בתורה.
בני ישראל יוצאים ממצרים, והם עוברים חוויה פסיכולוגית מטורפת. הם היו עם של עבדים, שאף לא אחד מבניו ומבנותיו (למעט משה שמוביל אותם) טעם את טעמה של החירות, וגם לא הכיר אפשרויות אחרות לעבודת אלוהים מלבד זו המצרית. העבודה הזרה לא הייתה זרה להם; להפך - היא הייתה עבודת האלוהים הרגילה, הנורמלית. מה שנראה להם זר ומוזר זה דווקא לעבוד אלוהים שאי-אפשר לראות, ולעשות זאת בכל מיני דרכים חדשות. מתעוררות כאן שתי שאלות עומק פסיכולוגיות וחברתיות שקשורות זו בזו: איך עוברים מעבדות מוחלטת לחירות ואיך עוברים מעבודת אלילים לעבודת אלוהים.
אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת [...] והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי־חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן [...] לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת־חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם. (רמב"ם, מורה נבוכים ג, לב; תרגום: מיכאל שוורץ)
הרמב"ם סבור שהקרבת הקורבנות היא מעין ויתור שעושה אלוהים מתוך התחשבות בפסיכולוגיה של האדם באותה עת. לו היה אלוהים מצווה את בני ישראל לעזוב לחלוטין את כל דרכי הפולחן שהם הכירו, הם לא היו מסוגלים לעשות זאת. הקרבת הקורבנות אינה אידיאל; אין זו הדרך הראויה מלכתחילה לעבוד את אלוהים, וכמובן, לאלוהים אין כל צורך בה. זוהי טקטיקה מחוכמת. המעבר מעבודה זרה לעבודת אלוהים באמצעות קורבנות אפשרה לכל אחד בעם לעשות תהליך הדרגתי, שעתיד להימשך מאות שנים, דורות רבים, כדי שהם יהיו מסוגלים לעבור מסוג אחד של עבודה לסוג ראוי יותר.
וכאן מוסיף הרמב"ם משפט רדיקלי מפתיע: "הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל" (שם). נדמה שהרמב"ם מרמז שכמו שהקורבנות היו ויתור שמונע מהתחשבות בפסיכולוגיה של האדם בימי המקרא והמקדש, כך כל מצוות העשה – ובהם כל הטקסים, הריטואלים והתפילות – הם ויתור שתכליתו התאמה לטבע האדם כיום. ואכן, חלק מפרשני הרמב"ם סבורים שהוא חשב שעבודת ה' האמיתית, הטהורה, האידיאלית, נעשית רק במחשבה.
שתי דרכים לו לאדם בעולם: יש מי שמבקש לדבוק באידיאלים ואינו מוכן לקבל כל התנהגות שאינה תואמת את האידיאל האופטימלי, ויש מי ששואל איך עושים את הצעד הבא במסע אל עבר האידיאל ומקבל בחמלה את חולשותיו של האדם ואת חוסר יכולתו לקפוץ ממצב למצב. הרמב"ם מתגלה לנו כאן כהוגה של הצעד הבא, הוגה של חמלה. הרמב״ם מכנה זאת, בתרגומו היפה של שוורץ, "עורמת חסד אלוהית". מצד אחד זו עורמה, מעין מניפולציה, אבל מצד אחר זהו חסד; עורמה שמטרתה היא דווקא לעזור לאדם להתקדם לעבר המטרה.
הדברים האלה נכונים גם לגבי היכולת לעבור משעבוד לחירות. יכולת זו נרכשת צעד אחר צעד. החירות היא אידיאל שניתן בכל דור רק להתקרב אליו מעט יותר. עם ישראל חולם על חופש אמיתי מיום שיצא ממצרים. אנחנו שרים שוב ושוב בהמנון שלנו ״להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים״. השנה וחצי האחרונות המחישו לכולנו שאנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו בדרך. המטרה הסופית עוד רחוקה, אבל אנחנו יכולים לשאול בערב חג החירות הזה את השאלה האישית והלאומית הצנועה יותר: איך עושים את הצעד הבא?
ההסכת "מקור להשראה" ועימו טור פרשת השבוע הזה, יוצאים לפגרה קצרה. נשוב ונתראה אחרי חג החירות.
מבוסס על פרק 199 – פרשת ויקרא: הקורבנות כוויתור לטבע האדם בהסכת היומי "מקור להשראה
תמונה ראשית: ספר ויקרא פרק 1-1 (איורי התנ"ך מאת Sweet Media)\ ויקיפדיה
