כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם: פרשת משפטים

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כב, כ); וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כג, ט). ואם לא היינו גרים בארץ מצרים, אז ניתן היה לרמוס את הגר ולהתעלל בו? כדי לפענח את הפסוקים האלה מפרשת משפטים, יש להבין תחילה את מושג החמלה.
המנוע העוצמתי ביותר שעומד מאחורי מושג הצדק הוא השוויון. מנגד, נדמה שהמנוע העוצמתי ביותר מאחורי מושג החמלה הוא ההזדהות. החומל כואב את הכאב של רעהו, מבין את נפשו, ומתוך כך נחלץ לעזרתו. שמואל דוד לוצטו, שידוע בכינוי שד"ל, כתב:

האמצעי המיוחד לתקון המדות, היא החמלה. מדת החמלה הטבועה באדם מתחלת יצירתו והיא בו שרש האהבה והחסד והיושר, והיא לבדה המביאה אותנו לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל שכר, לא בדרך הטבע ולא למעלה מן הטבע, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כי מדת החמלה היא שכר לעצמה, כי החומל כואב בכאב רעהו, ולא ישקוט עד אם יחבוש את שבר רעהו ומחץ מכתו ירפא. (שד"ל, ספר יסודי התורה, סעיפים ה, יז-כא)

איך אני יכול לכאוב את כאב רעי ולהגיע למצב שאני לא שוקט עד שאני מצליח לסייע לו? לפי האמנית אדריאן פייפר, ישנם שלושה שלבים שיוצרים חמלה: שלב קוגניטיבי, שלב רגשי ושלב קונָטיבי, כלומר, רצוני. בשלב הראשון, הקוגנטיבי, אנו מבקשים להבין בצורה אמפתית את מצבו של הזולת; להצליח לתפוס במחשבותינו מה עובר עליו. בשלב השני, הרגשי, אנו מבקשים לחוש משהו מסבלו. לדברי פייפר, נוכל להרגיש משהו כזה באמצעות הדמיון: נדַמה את מצבו; נדמיין את נפשו פנימה. בכוחו של הדמיון להביא אותנו מהבנה שכלית של משהו שאיננו חווים לתחושה, להרגשה פנימית של מעט מאותה החוויה. בשלב השלישי, הרצוני, אנו ממש משנים את עמדתנו הראשונית – מעמדה ניטרלית להירתמות לפעולה.

האדם החומל אינו שופט את זולתו, אינו מחנך אותו ואינו מסביר לו את מקור סבלו. האדם החומל פשוט נמצא עימו. ואולם, העמדה האוטומטית כלפי הגר, כלפי הזר והשונה, היא לרוב עמדה של שיפוטיות מחמירה וניכור. הזר שונה, מנהגיו שונים, תרבותו שונה, דרכי ההתנהלות שלו נראים לנו מיושנים, פרימיטיבים; זה כמעט בלתי-אפשרי להזדהות עם הגר ולהיות עימו.

וזה מחזיר אותנו לפסוקים שקראנו ולהנמקה: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". הזיכרון הלאומי של עבדות מצרים אמור לסייע לנו להבין את מצבו של מי שנמצא בארץ זרה: פעמים רבות במצוקת רעב, בסכנה תמידית שהשלטון יתהפך עליו, בידיעה שאין לו גב, בתחושת זרות. הזיכרון הזה אמור לסייע לנו להשתמש בדמיון כדי לחוש משהו ממצבו ולחמול עליו.
הנה לפנינו אחד מהמפתחות להבנת תורת ישראל: עם שהתחיל כמשפחה של עובדים זרים שמחפשים אוכל ועבודה במצרים, שראשיתו בעבדות ובגרות, יהיה מחויב כל ימיו לדאגה עמוקה לעבד, לזר, לחלש, לגר. לכן שורה ארוכה של מצוות חברתיות בתורה מסתיימות במילים "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

הפילוסופית קרול גיליגן הציעה נקודת מבט הפוכה שדרכה אפשר להסתכל על היכולת לחמול. החמלה כלפי מצבו של הזולת, לפי גיליגן, היא הדבר הטבעי, שאינו דורש מאמץ, אבל אנחנו מאבדים אותה בדרך. משהו בחינוך ובתרבות ובחברה שוחק את האכפתיות הטבעית. גיליגן, אחת ההוגות המרכזיות של מושג האכפתיות, מספרת שכאשר נשאלו נשים שהצילו יהודים מהנאצים תוך סיכון חייהן מדוע הן עשו זאת, הן השיבו שהן רק עשו את מה שאנושי לעשות, את מה שטבעי.

במקום לשאול כיצד אנו מפתחים אכפתיות לזולת ויכולת הבנה שלו, כיצד אנו לומדים לראות את הדברים מנקודת המבט שלו או מתגברים על אנוכיותנו, הנשים האלה מדרבנות אותנו לשאול שאלות כמו: איך אנו מאבדים את האכפתיות? מה מונע בעדנו לגלות אמפתיה לאחרים? והשאלה הכואבת מכולן: איך אנו מאבדים את יכולתנו לאהוב? (קרול גיליגן, להצטרף להתנגדות, עמ' 164).
שנזכה לחמול ולאהוב.
שבת שלום.

מבוסס על פרק 169 – פרשת משפטים: ידעתם את נפש בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: Envato Elements by crazyphotography