מתחת לאף

האף היהודי הוא ללא ספק עניין; תופעה שאי-אפשר להתעלם ממנה. למונח "אף יהודי" יש עמוד ויקיפדיה ארוך כחוטמה של ברברה סטרייסנד ובו רשימה אינסופית של הפניות וקישורים חיצוניים. העמוד הזה דן בתפיסות שנוגעות לאף היהודי לכאורה, בהיסטוריה שלו ובתיאוריו בספרות, באמנות ובקולנוע. האף היהודי הוא אומנם מושג בתרבות שלנו, אבל האם הוא אמיתי?

אם תחפשו בגוגל "אף יהודי", השאלה "האם אף יהודי הוא דבר אמיתי?" תהיה בין הראשונות שתעלה. מצד אחד, אני מביטה במראה ובסביבתי – במשפחה, בחברים ובמכרים – ולכמה מאיתנו יש מה שאפשר לתאר כאף יהודי, פחות או יותר; לאחרים לא. מצד אחר, גם לנוכרים רבים יש אפים יהודיים, וזה ודאי אוקסימורון. האם אדם לא-יהודי יכול להחזיק באף יהודי? האין זה מבטל את יהדותו של האף האמור?

מקורות מקוונים קובעים שאין דבר כזה אף יהודי בחיים האמיתיים. מחקרים טוענים שמה שמתואר כאף יהודי – אף גדול, ארוך וקמור – אינו יהודי כלל: האף הזה נפוץ ביותר בקרב יוצאי אגן הים התיכון, ללא קשר לדתם. אנשים רבים מאזור זה – יהודים ולא-יהודים – הם בעלי אפים נשריים מפוארים. אז איך בעצם נדבק הסטריאוטיפ הזה ליהודים?

מכוער שווה רע

כשאנחנו חושבים על גזענות, אנחנו בדרך כלל חושבים על רדיפה או על הפליה של כהי עור על ידי לבנים. מכיוון שלא-ניתן לזהות יהודים באופן מיידי לפי המראה שלהם, אנטישמיות היא צורה יותר מסובכת וחמקמקה של גזענות. יהודים ממקומות שונים נראים שונים אלה מאלה, ויש להם צבעי עור שונים. אין באמת מאפיינים חיצוניים הקושרים את כל היהודים יחד. הרבה יותר קל להיות גזעניים כלפי קבוצה אם רואים שהיא שונה, ולכן היה צריך להמציא ליהודים תכונה פיזית מאחדת. זו הסיבה, למעשה, שקיבלנו את האף. אני אומרת "קיבלנו", כי אם בוחנים את ההיסטוריה, מתברר שלא תמיד היה לנו אותו.

ההיסטוריונית האמריקאית שרה ליפטון טוענת בספרה על האיקונוגרפיה האנטישמית Dark Mirror: The Medieval Origins of Anti-Jewish Iconography (מראה אפלה: המקורות הימי-בינימיים של האיקונוגרפיה האנטי-יהודית) כי ייצוגים אמנותיים של יהודים המאופיינים באפים נשריים החלו בימי הביניים. כלומר, בציורים מוקדמים יותר יהודים לא צוירו כך. אפילו כשציירו יהודים כנבלים, בציורים עתיקים של צליבת ישו למשל, היו להם אפים כמו לכולם – סתם אפים רגילים – וגם לא היו להם מאפיינים חיצוניים מיוחדים אחרים.

המיתוס של האף היהודי נולד אפוא בימי הביניים, ולא היו לו תקדימים אך מהרגע שנולד – תפס. המיתוס הזה שירת היטב אינטרסים פוליטיים גזעניים וצבר תאוצה ופופולריות, עד כדי כך, שבשלב מסוים, אפים גדולים, מעוקלים ובעלי בליטה קטנה באמצע כמעט נתפסו כהוכחה מדעית ליהדות. במאה ה-17, למשל, האציל, הפוליטיקאי והמשורר הספרדי האנטישמי פרנסיסקו דה קוודו (1645-1680) כתב את השיר A un Hombre de Gran Nariz (לאיש בעל האף הגדול) על יריבו הנצחי, המשורר לואיס דה גונגורה (1627-1561), בניסיון להכתים את טוהרת השושלת הנוצרית של יריבו באמצעות הצבעה על חוטמו מעורר החשד.

ציורים נוצריים מימי הביניים הציגו יהודים – וכן כופרים אחרים – בעלי אפים דמויי מקור טורף כדי להבדיל אותם מהנוצרים הטובים. מאז יוון העתיקה, רווח הרעיון שיפה שווה לטוב ושמכוער שווה לרע. בתקופה שבה אנשים בעלי עיוותים פיזיים נחשבו לחוטאים, צוירו יהודים כיצורים מבחילים בעלי אפים ענקיים ומגעילים. הרי רק יצורים דוחים כאלה היו יכולים להרוג את ישו. נראה שמקורו של סטריאוטיפ האף היהודי לא נבע מדמות יהודית היסטורית אמיתית כלשהי בעלת אף כזה, אלא פשוט נבחר כאמצעי אמנותי קל ויעיל לתיאור היהודים כנבלים מסוכנים ומעוררי דחייה.

מרכיב יסוד בתעמולה הנאצית

אף על פי שהסטריאוטיפ של האף היהודי נולד בסביבות המאה ה-13, בימי הביניים לא כל היהודים צוירו כבעלי אף ארוך. תופתעו אולי לשמוע, אבל לכמה מהם היה אף מכוער מסוג אחר: אף סולד וזעיר שנראה כמו אף של חזיר. יתרה מכך, לא רק יהודים צוירו כבעלי אפים ארוכים; רומאים-פגנים ומוסלמים הוצגו לעיתים קרובות גם הם כבעלי אף גדול, מכיוון שהיו שנואים בדיוק כמו יהודים. בזמנו אף גדול פשוט היה סימן לרוע – בין שזה רוע יהודי ובין שלא.

אבל גם אם בימיו הראשונים של הסטריאוטיפ, עוד היה ערבוב – לא כל היהודים צוירו כבעלי אף גדול ונשרי, ולא רק היהודים צוירו כבעלי אף כזה: בחלוף הזמן, האף הארוך והמעוקל נהפך למזוהה יותר ויותר באופן ספציפי עם יהודים, ולעיתים קרובות תיאור זה ליווה עלילות דם.

האף היהודי נהפך לסימן ההיכר היהודי המוכר שהוא כיום בערך באמצע המאה ה-18, בעקבות התעמולה הנאצית, שהאף היהודי שימש בה מרכיב יסוד. כולנו מכירים את הקריקטורות האנטישמיות של היהודי המזוקן החמדן שמחכך את כפות ידיו זו בזו ובאמצע הפרצוף יש לו אף ענקי ומעוקל, וכולנו ראינו את הפנים הצהובות המרושעות בעלות האף הגדול המופיעות בכרזה של סרט התעמולה מ-1940 "היהודי הנצחי" מאת פריץ היפלר. קריקטורות לעגניות ודוחות של יהודים כיכבו על פוסטרים, בעיתונים, בחוברות ובספרים, כולל ספרי ילדים שחינכו פעוטות גרמנים לשנאה ולאנטישמיות.

אפילו מחוץ להקשר של התעמולה הנאצית רווח הסטריאוטיפ של היהודי המגעיל בעל החוטם הארוך. בעיבוד הקולנועי הבריטי מ-1948 לרומן אוליבר טוויסט של צ'ארלס דיקנס, למשל, נשא השחקן אלק גינס אף תותב גדול כדי לגלם את פייגין, הפושע היהודי הקמצן שחוטף יתומים והופך אותם לכייסים. בעקבות העיצוב האנטישמי של דמותו של פייגין, יצא הסרט לאקרנים בארצות הברית רק לאחר שהוסרו ממנו 12 דקות, ובישראל הוא נאסר להקרנה.

האף היהודי כבעיה רפואית

מאות שנים חלפו מאז נולד הסטריאוטיפ הזה, ובתחילת המאה ה-20 השפעתו רק התחזקה. הרופא היהודי-גרמני ז'אק ג'וזף (1865-1934), חלוץ בתחום ניתוחי האף הקוסמטיים, ביצע ניתוחי אף רבים ליהודים בקהילה שלו בברלין, בימי עליית המפלגה הנאצית. המטרה העיקרית של קהל הלקוחות שלו הייתה להסתיר את יהדותם. יהודים רבים החליטו לשנות את אפם בניתוחים פלסטיים כדי להתמודד עם דעות קדומות ועם אנטישמיות וכדי לשפר את מעמדם החברתי. המנהג הזה נהפך לרווח מאוד בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. מבחינה רפואית, "תיקון" של "אף יהודי" נהפך לז'רגון נפוץ אצל מנתחים פלסטיים, וגם הספרות הרפואית תמכה בכך, כאילו הסטריאוטיפ הזה הוא פגם פיזי ממשי.

הקומיקאית היהודייה-אמריקנית האגדית פאני ברייס (1951-1891), שנולדה בשם פאניה בורך, ידועה כמטופלת הראשונה של ניתוח אף מודרני. מהדורות החדשות ב-1923 רעשו כאשר השחקנית עברה את ניתוח האף החלוצי שלה, שמטרתו הייתה לשנות את המראה היהודי הלא-אטרקטיבי שלה. למרבה האירוניה, ברברה סטרייסנד, שגילמה את דמותה של פאני ברייס בשנות ה-60 במחזמר הביוגרפי "מצחיקונת" בברודווי, ומאוחר יותר בעיבוד הקולנועי שלו, מעולם לא חתכה את אפה היהודי; היא תמיד הייתה גאה בו. לעומת זאת, רייצ'ל גרין, הדמות היהודייה שג'ניפר אניסטון גילמה בסיטקום הפופולרי "חברים" משנות ה-90, לא הייתה גאה באפה היהודי; להפך – קו עלילה מוכר בתסריט מספר כיצד רייצ'ל נהייתה מושכת רק אחרי שניתחה את אפה.

בעקבות סטרייסנד, אימצו יהודים רבים את מיתוס האף היהודי, בפעולה קלאסית של ניכוס מחדש –מהלך שבו קבוצה מאמצת מילת גנאי או סטריאוטיפ שכוונו נגדה כדי לנטרל אותם, להפוך אותם משליליים לחיוביים או כדי להשתמש בהם כתזכורת ליחס המזלזל או הפוגעני כלפיה.

לא לכל היהודים יש אפים גדולים שפונים כלפי מטה, אבל אם במקרה אתם יהודים שיש להם אפים כאלה, אין ספק שעדיף שתשאו את אפכם בגאווה במקום לרצות לשנות אותו בניתוח.

למידע נוסף על מיתוס האף היהודי, ראו את הפרק הזה בסדרה המקוונת של בית אבי חי ברוסית "אלוהים נמצא בפרטים" (לחצו על CC לכתוביות באנגלית).

תמונה ראשית - קריקטורה אנטישמית משנת 1873 - ויקיפדיה