המסביר הלאומי: "האור בקצה" עם יוסף חדאד

יוסף חדאד התחייל פעמיים: את שירותו הצבאי סיים בשנת 2006, לאחר שכף רגלו נקטעה מטיל נ"ט בלבנון, ומאז השבעה באוקטובר הוא התגייס שוב לשירות המדינה, במלוא כוחו, הפעם כ"חייל הסברה". בריאיון לרוני קובן בסדרת הרשת "האור בקצה", הוא מספר על מסיבת העיתונאים העולמית שבה הוקרן סרטון הזוועות ושבה משהו בו נשבר

"משהו שם השתחרר. מול 200 או 300 איש שהיו שם, התחלתי לבכות. במסיבת העיתונאים שאני לא קשור אליה, קמתי, ותוך כדי שאני בוכה, התחלתי לצעוק עליהם, על הצביעות שלהם. כשאני רואה את התקשורת הבין-לאומית מנסה שוב ושוב להביא את הזווית האחרת, לתרץ, לא יכולתי. אמרתי להם: 'תתביישו לכם. אם אתם לא תראו את האמת, אז אתם חלק מהפשע הזה'".

האטימות הזאת של התקשורת העולמית וחוסר האונים שהרגשנו כולנו – איך יכול להיות שעברנו טבח כזה נוראי, וזה מתהפך עלינו? איך אתה מסביר את זה?

 "אנטישמיות, אנטי-ישראליות, ובעיקר, החלק הקיצוני של המהגרים שהגיעו מהמזרח התיכון וגרמו למערב להיות כמו בני ערובה".

אתה אומר אנטישמיות. קראתי איפשהו שאמרת שאתה אחד הערבים היחידים שסובלים מאנטישמיות.

״שמו תמונה עם צלב קרס על הפנים שלי עם הכיתוב 'חי או מת', בלונדון. תבין, אזרח ערבי-ישראלי בא להרצות באוניברסיטה בלונדון – לא בקהיר או בבגדד; בלונדון – הייתי צריך שישה מאבטחים צמודים. זה לא צחוק״.

אבל נראה לי שאתה אוהב את האקשן הזה.

״אני אוהב לראות את האנטי-ישראלים מתעצבנים. אני צוחק על זה שכשהאנטי-ישראלי עצבני, אני מבסוט. שואלים אותי איך אתה משכנע את האנטי-ישראלים? התשובה היא שאני לא. האנטי-ישראלים שאני מדבר עליהם הם הקיצונים שבקיצונים. אני לא יכול בהרצאה של 45 דקות פלוס רבע שעה שאלות ותשובות לשכנע אנטי-ישראלי קיצוני עם סמלי חמאס על הראש, אבל הם לא היחידים שנמצאים בהרצאה שלי, יש גם עוד שתי קבוצות: קבוצת הפרו-ישראלים וקבוצת ה־50-50, שהם הרוב. וה־50־50 הם לא בעד ולא נגד ישראל; הם באים להקשיב לאזרח ערבי בישראל, ואם אני מצליח לשכנע אותם על ידי האמת והצגת העובדות, הם בפנים. הם שלנו!".

תגיד, יוסף, אבל הקריסה המוחלטת של ההסברה הישראלית, זה גם באשמתנו, נכון? הייתה פה הזנחה פושעת. 

"למה גם? רק באשמתנו. במשך שנים על גבי שנים התרענו ואמרנו שארגוני החרם על ישראל והארגונים האנטי-ישראליים והאנטישמיים מכינים את עצמם ליום הדין. יום הדין הזה היה השבעה באוקטובר. הם באו מוכנים. הם באו עם תקציבים מוכנים, תוכניות עד לרמת הפרטים שנוגעים במה עושים עם הפגנות. הם זרעו את הווירוס שלהם בכל מקום: בפוליטיקה, באקדמיה, בתרבות, בספורט, בתקשורת".

אז מה הטעות הכי גדולה שעשינו – שלא השקענו בזה כסף?

"לא רק שלא השקענו בזה תקציבים; לא השקענו בזה מאמצים, הון אנושי. יש לנו את האנשים הכי טובים. מי שעוד איכשהו צמצמו קצת את הפער אלו היו אזרחי מדינת ישראל".

בכל הביקורים שלך בחו"ל, באוניברסיטאות – מה הטיעון הכי יעיל בניסיון לדברר אותנו?

"לפני שאני מתחיל להתעמת עם מישהו, אני שואל 'האם אתה חושב שיש זכות לישראל להתקיים כמדינה?', ואני אומר, ברגע שאתה עונה לי 'לא', אני לא בא לדיאלוג, כי ברגע שאתה רוצה להשמיד מדינה, אתה לא באמת מנסה לפתור את הבעיה".

אז איך העולם חי עם איראן? איך האו"ם חי בצורה כל כך טבעית עם מדינה שקוראת להשמיד אותנו?

"האו"ם פשט רגל. אם אתה לוקח את סך כל הגינויים של מדינת ישראל מ-2019 עד 2022 ואת כל הגינויים של כל שאר המדינות בעולם, כולל מדינות כמו קובה, איראן, קוריאה הצפונית, סוריה – כל המדינות האלו – זה אפילו לא מגיע לרבע ממה שישראל קיבלה.

"שגריר ערב הסעודית בארצות הברית התראיין באל-ערביה לפני כמה שנים, והוא אמר משפט שלא אשכח: 'ידענו שהפלסטינים טועים, ידענו שישראל צודקת. אמרנו את זה לפלסטינים, הפלסטינים לא חזרו בהם. נאלצנו להסכים איתם כי הם פלסטינים ואנחנו ערבים בדיוק כמוהם'. אני בז לרעיון הזה, בז לזה. אם ישראל טועה, אני אגיד את זה, אבל אם הפלסטינים טועים, האם כיוון שאני ערבי אני צריך להיות בצד שלהם? מה זו תפיסת העולם הדפוקה הזאת? מה זה?".

אני בטוח שיש הרבה אנשים בסביבה שלך שמסתכלים באותה צורה עליך.

"אני ישראלי. זאת המדינה שלי".

אבל אין מסביבך אנשים שרואים בך בוגד?

"בטח שיש; גם קוראים לי בוגד. כשקראו לי בוגד ומשת"פ, במיוחד בתחילת דרכי, זה לא רק כאב; זה היה מסוכן. כי אצלנו בחברה הערבית לקטלג מישהו כמשת"פ דינו דין מוות. היום, בזכות האזרחים, אני מוכר, אני גם עם כוח והשפעה, אז גם כשקוראים לי משת"פ, יש לי סוג של שכבת הגנה". 

אתה גם משלם על זה מחיר. למשל, הייתה תקרית במטוס בדובאי, שבה אימא שלך נפגעה. מה קרה שם?

"הייתי עם כל המשפחה. זה היה באוגוסט, חודשיים לפני השבעה באוקטובר. סיימנו חופשה באמת מדהימה, ועלינו למטוס. תוך כדי שהתיישבנו, הגיעו כמה אנשים, קיצונים, שהתחילו לקלל אותי. ברגע שלקחתי את הטלפון כדי לתעד את זה, הם תקפו אותי פיזית. בגלל שמשפחתי הייתה שם, ברגע שראו שתוקפים אותי, התפתחה מהומה, וכתוצאה מהמהומה הזאת אימא שלי שברה את היד. ירדנו מהמטוס וחזרנו לאוטובוס כי היינו צריכים ללכת למשטרת דובאי בטרמינל להגיש תלונה. שאלת אותי "זה לא משפיע?". ברור שזה משפיע. אבל תראה מה קרה לי שם – אולי אחד הרגעים החשובים בחיים שלי. אנחנו יורדים במדרגות ומגיעים לאוטובוס. היסטריה אדירה, ילדים בוכים, נשים בוכות, אנחנו בשוק. כל הגברים באטרף גם. אדרנלין, שוק.

"אבא שלי מחזיק את היד של אימא שלי. והיד השנייה של אימא שלי שבורה, והיא לא יכולה להזיז אותה. אבא שלי פתח את הפה תוך כדי שהוא מחזיק את היד של אימא שלי, הסתכל עליי, הצביע על המטוס למעלה ואמר לי: 'תיזהר מלתת להם לעצור אותך. הסיבה שהם ככה היא כי הם לא מצליחים להתמודד עם מה שאתה. הדרך היחידה שלהם לעצור אותך זה לאיים עליך, לאיים עליך פיזית, לאיים עליך בקללות, לאיים על המשפחה שלך, על החברים שלך. זה אומר שאתה בדרך הנכונה'. כשאבא שלך אומר לך כזה דבר ליד המשפחה שהרגע חוותה התקפה בגלל מי שאני – לא כי עשינו משהו – רק בגלל הדעות שלי ובגלל מה שאני מאמין בו. זה נתן לי גב חסר תקדים".