בנפול אויבך: פרשת בשלח

בני ישראל הולכים בתוך הים ביבשה, וכשנכנסים אליו המצרים, נפסק הנס; המים חוזרים, כל צבא מצרים טובע ומשה ובני ישראל פוצחים בשירה הידועה, שירת הים. הנה כמה שורות מתוכה, בדילוגים:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. [...] מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן. [...] כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם. (שמות ט"ו)

רש"י מסביר את לוח הזמנים מרגע היציאה ממצרים: שלושה ימי מסע; ביום הרביעי המרגלים ששתל בתוכם פרעה חוזרים להגיד לו שבני ישראל אינם מתכוונים לשוב כפי שהבטיחו; יומיים של מרדף; ובליל היום השביעי, הלוא הוא ״שביעי של פסח״, המצרים יורדים לים, והים נסגר עליהם. בבוקר היום השביעי של פסח פוצחים משה ובני ישראל בשירת הים. זו ראשיתה של המסורת שלפיה חג ״שביעי של פסח״ הוא בעצם חג לזכר קריעת ים סוף וטביעת המצרים בים, אלא שהזמנים אינם מסתדרים ממש מאחר שהציווי לחוג את ״שביעי של פסח״ מופיע בתורה בשעה שבני ישראל נמצאים עדיין במצרים. הטעות הזאת אינה רק טכנית; יש לה שורשים עמוקים שמלמדים על תפיסות עולם שונות. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק כתב: 

כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון - יום מפלת אויבים - לחוג חג הניצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר (משלי כד, יז) 'בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו'. הרי דאדם המעולה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' - הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאתו! ולכן לא נזכר בפסח 'חג המצות, כי בו עשה במצרים שפטים', רק 'כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים'. אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל. (מתוך משך חכמה, פירוש של שמות י"ב, ט"ו)

מסיבה זו, לפי רבי מאיר שמחה, חג החנוכה נקבע על נס פך השמן, ולא על הניצחון בקרבות; ופורים נקבע על כך שנחנו מאויבנו – על ההצלה שלנו ולא על המפלה שלהם; ו״שביעי של פסח״ נקבע כחג במכוון עוד במצרים, בלי קשר לקריעת ים סוף. התרבות היהודית אוסרת לחוג את מפלת האויב. כדברי המדרש בילקוט שמעוני: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?".

אם אנחנו מסתכלים אחורה על המלחמה הקשה שאנו מצויים בה, אפשר להצביע בבירור על שני סוגי אירועים שהביאו להתפרצויות שמחה בציבור - האחד הוא כמובן שחרור החטופים, והאחר הוא פגיעה במפקדים בכירים (אירוע הביפרים וההתנקשויות המוצלחות בחסן נסראללה וביחיא סינוואר). בשעת מלחמה זו, דומה כי דברי המשך חכמה וספר משלי מעט מנותקים; מה טבעי יותר מלשמוח כאשר מי שמנסה להרוג אותך נוחל מפלה? לעצמי אני מיישב את הדברים בעזרת ההבנה שיש הבדל בין שמחה ספונטנית ובין קביעת יום חג לדורות. תחושת השמחה הרגעית לנוכח נפילת האויב היא טבעית ובריאה, אבל רגע לאחר מכן מצופה מאיתנו לזכור שכל אדם נברא בצלם אלוהים ובדמותו; לדעת שבכל מלחמה נהרגים חפים מפשע רבים; להבין ששמחה על מוות באשר הוא מקורה במקום מקולקל בנפש; וגם אם זה קשה, להפנים שרק סיפור חיים מקרי הפך את האויב שלי לאויב.

בנפול אויבך שמח לרגע, חושי הקלה, ולאחר מכן דע ודעי שהכול הוא חלק מטרגדיה איומה שבה בני אדם עוד לא השכילו ליישב את הסכסוכים ביניהם בלי שפיכת דם, ושרע הדבר, רע, ואין בו כל שמחה.

מבוסס על פרק 159 – פרשת בשלח: סוס ורכבו רמה בים בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: משה מקבל את פני המרגלים, שנת 1621 לערך\ ויקיפדיה