כששערי הגהינום נפתחים: פרשת בא

לפני שנים רבות צפיתי עם אחייני בן הארבע בסרט מצויר על יציאת מצרים. כאשר הגיעה מכת בכורות, הוא ראה ילדים בגילו מתים. האחיין המתוק שלי הסתכל לי בעיניים ושאל, כמעט בבכי: "אבל למה?". יכולתי להגיד לו שפרעה היה רשע, שהמצרים היו לא־בסדר כי הם לא דרשו את שחרור בני ישראל מהעבדות, אבל התקשיתי מאוד להסביר לו במה חטאו הילדים והפעוטות. מתוך עיניו בקעה זעקתו של אברהם:

 "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה", "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ", "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ". 

הקושיה בנוגע לצדק שבדברים מתעצמת ביודענו שהיה זה אלוהים שהקשיח את לב פרעה. במילים אחרות, ניתן היה לסיים את כל זוועת העבדות בלי המכה הזאת. מכת בכורות לא נועדה לשחרר את בני ישראל; היא נועדה לבסס את שלטונו של אלוהים ולהעביר מסר החוצה ופנימה לדורי דורות - אני אלוהים, ואני עוצמתי מאוד.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. (שמות י, א-ב)
פסוקים דומים לאלה ניתן למצוא לאורך כל התיאור של עשר המכות: "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה", "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ", "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ".

כוח הוא אחת הדרכים לבסס שלטון וסמכות; הוא אמור לגרום לנו להעריץ את השליט ולפחד ממנו באותה עת. ואולם, נדמה לי שהתורה מבקשת ללמד אותנו משהו עמוק על התופעה הזאת: היא נדונה לכישלון. אלוהים מפעיל כוח עצום כדי לבסס את שלטונו כלפי חוץ וכלפי פנים, ובכל זאת, זמן קצר אחרי זה, המצרים מתחרטים והצבא שלהם רודף אחרי בני ישראל; אלוהים עושה את נס קריעת ים סוף ואז מטביע את צבא מצרים בים; וזמן קצר אחרי זה, בני ישראל עושים עגל מזהב ואומרים: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". התורה מראה לנו שביסוס שלטון וסמכות באמצעות כוח זה דבר מוגבל שיכול להצליח רק לזמן קצר. גם ההיסטוריה מראה לנו זאת.

המקרה החמור והקשה ביותר במאה השנים האחרונות, שניתן להשוות אותו למכת הבכורות, הוא הפצצת נגסקי. בשלהי מלחמת העולם השנייה החליטה ארצות הברית להטיל, לראשונה בהיסטוריה, פצצת אטום. בשישה באוגוסט 1945 הוטלה הפצצה על הירושימה. יש שסבורים שזה לא היה תנאי הכרחי לסיום המלחמה, ויש שטוענים שבלי זה, המערכה מול יפן הייתה נמשכת. כך או כך, מה שמוסכם על רוב החוקרים הוא שמה שקרה שלושה ימים לאחר מכן – הטלת פצצת האטום הנוספת, בהוראת טרומן – לא היה נחוץ.
.
ההערכה המקובלת היא שהפצצת נגסקי נועדה לבסס את שלטונה של ארצות הברית אחרי המלחמה, להבהיר לעולם כולו שמה שקרה בהירושימה לא ביטא יכולת חד־פעמית שעברה מן העולם. זה היה פשע מלחמה שהביא למותם של עשרות אלפי אנשים ולתחלואה של עשרות אלפים נוספים. ולמרות זאת, המלחמה הקרה לא נמנעה, מלחמת קוריאה פרצה, מלחמת וייטנאם התרחשה, וכן אירעו כל מלחמותיה של ארצות הברית עד היום. גם בהקשר הפנימי ראינו שוב ושוב שליטים מנסים לבסס את שלטונם באמצעות כוח ואימה, וזה תמיד הצליח לזמן קצר בלבד. לפעמים זה החזיק כמה עשרות שנים, אבל אז תמיד הגיע המרד. שלטון צריך להיות מבוסס על ברית ולא רק על כוח. לכן אלוהי המבול כורת מייד אחריו ברית; לכן אלוהי עשר המכות כורת מייד אחריהן את ברית סיני.

מכת בכורות הגיעה אחרי פשעים בלתי-נתפסים שעשתה מצרים. הגמרא במסכת בבא קמא מציגה בהקשר אחר את הכלל: "כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין עוד בין צדיקים לרשעים". כאשר שערי גהינום נפתחים, אין לדעת מי יבוא בהם, אין לדעת מי יִפָּגַע שלא כדין, אין לדעת מי יִפְגַּע שלא כדין. יש רגעים שבהם גם הטובים ביותר עלולים לעשות את הדברים הגרועים ביותר. אוי לו למי שפותח את השערים האלה. אוי לו למי שמזמין את המשחית פנימה. אוי להם, לפרעה, להיטלר, לסינוואר ולשאר צוררים.

מבוסס על פרק 154 – פרשת בא: המכה הקשה מכולן בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: מכת בכורות; ציור של לורנס אלמה-טדמה, 1872\ ויקיפדיה