למען השם

בפרשת שמות אלוהים נִגְלָה לראשונה למשה בסנה הבוער, ואז זה קורה - משה מעז לשאול את אלוהים לשמו, ואלוהים משיב:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם (שמות ג, י"ג-י"ד).

אֶהְיֶה – זה השם שאלוהים בוחר לעצמו. אפשר להבין את התשובה המיוחדת הזאת בשתי צורות. אפשר לפרש את זה כהתחמקות ונזיפה: "מה זאת אומרת איך קוראים לי? חצוף! אהיה אשר אהיה. אין זה עניינך מהו שמי"; ואפשר שמסתתרת מאחורי שם זה משמעות עמוקה. ננסה לגעת במשמעות זו.

מייסטר אקהרט (Meister Eckhart), התיאולוג הגרמני שחי במפנה המאות ה-13 וה-14, כתב: "אהיה - שאין לו שם ואשר מעולם לא קנה לו שם". אלוהים אינו מתחמק, אלא מסביר למשה שאין לו שם ושלא יכול להיות לו שם. היעדר השם הוא מאפיין מהותי של האלוהות.

לפי אריך פרום, שם ניתן רק לישות סופית, כלומר רק לדבר "שהגיע לצורתו האחרונה". לפיכך, את תשובתו של אלוהים למשה יש להבין – בתרגום חופשי – כדרך לומר "אמור להם שנטול שם שלח אותי". שמות, לפי פרום, יש רק לאלילים – לא לאל האין-סופי שמצוי בהתהוות מתמדת. לפי פרום, המהפכה המקראית אינה החלפת שורה של אלילים באל אחד, אלא שבירת עומק מושג האלילות באמצעות מפגש עם מי שאין לו שם, שאינו דבר מן הדברים. הרמב״ם, לפי פרום, הוסיף לרעיון הזה עוד קומה כשהכריז שלא ניתן להגיד דבר על אלוהים וכונן את רעיון שלילת התארים; לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה: בנוגע לאלוהים ניתן רק לשתוק. על מה שיש לו שם אפשר לדבר; את מה שיש לו שם אפשר לתאר. אלוהים אומר: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; אינני ניתן לתיאור. לדברי פרום, מה שמתחייב משיטת הרמב"ם ומתשובתו של אלוהים למשה הוא לא רק תיאולוגיה שלילית, אלא שלילת התיאולוגיה.

משה משתומם לשמע תשובתו של אלוהים ושותק. הוא אינו יודע איך לעכל את זה. הרי אין בכוונתו ללכת לבני ישראל ולהגיד להם "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם", כפי שנצטווה; הוא אינו מבין מה זה אומר, והם ודאי לא יבינו. אלוהים שומע את שתיקתו הארוכה ומוותר לו. 

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. (שמות ג, ט"ו)

 אלוהים ממשיך לא להעניק לעצמו שם של ממש. הוא אומר שם שמורכב מצירוף האותיות הלא-ברור - י ה ו ה – שם ההוויה – שקשור בעומקו לשם אֶהְיֶה. כדי שבני ישראל יירגעו ויבטחו בו, הוא מסביר שהוא האלוהים של אבותיהם. אם אתם חייבים שם - אז זה שמי וזה זכרי.

לכל איש יש שם, וגם לכל חפץ ולכל חיה ולכל דבר בעולם וביקום. רק למי שמייצג רעיון שמעבר לכל אלה אין שם. אריך פרום חשב שאלוהים המקראי מייצג את המאבק באל בעל שם, באליל. מהותה של האמונה באלוהים היא אפוא שלילת האלילים.

"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (תלמוד בבלי, מגילה, י"ג ע"א). ומה הם האלילים שלנו כיום? וכיצד החלטנו לכנות בשפת היום יום את מי שהבהיר למשה ולכולנו שאין לו שם? אנחנו מכנים אותו: ה' (השם!).

תמונה ראשית: הסנה הבוער\ ויקיפדיה
מבוסס על פרק 144 "פרשת שמות - אהיה אשר אהיה" בהסכת היומי מקור להשראה