חינוך דיאלוגי: מרטין בובר ומרתה נוסבאום

חינוך, במהותו, אינו רק העברת ידע או כישורים טכניים; הוא מפגש אנושי עמוק שמטרתו לעורר את האדם לחיים מלאים ומשמעותיים. מרטין בובר, פילוסוף יהודי שהקדיש מחשבה רבה לחינוך, ומרתה נוסבאום, הוגת דעות עכשווית העוסקת בקשר בין ספרות לערכים דמוקרטיים, מציעים גישות שמזמינות אותנו להתבוננות חדשה על מהות החינוך.

המפגש הדיאלוגי: בין האדם לעולמו

מרטין בובר מתאר את החינוך כתהליך דיאלוגי שבו מתקיים מפגש אמיתי בין מורה לתלמיד. המורה, לפי בובר, אינו רק מקור לידע, אלא גם נוכחות חיה שמקנה ערכים ורוח. הוא טוען כי החינוך מתרחש לא רק בכיתה, אלא בכל רגע של מפגש, שבו האדם נחשף למורכבותם של החיים דרך יחסי זיקה שהוא מכנה יחסי "אני-אתה". החינוך אפוא אינו פעולה חד-צדדית של העברת ידע, אלא מרחב של הדהוד משותף של נפשות.

גישה זו מאירה גם את היחסים הבלתי-פורמליים בין מורים לתלמידים. אותם רגעים שבהם דמות המורה מתגלה לא רק כמקור סמכות אלא כאדם בעל נוכחות אותנטית. מפגשים כאלו, שעשויים להתרחש מחוץ למסגרת הרשמית, נושאים משמעויות עמוקות על כוחו של דיאלוג אמיתי.

בהסכת של "מקור להשראה" מציג ליאור טל שדה שלושה סוגי שאלות שעליהם מצביע בובר: הראשון הוא שאלה שבאה לברר מה התלמיד יודע, שאלה שהתשובה עליה ידועה מראש למורה, והמטרה היא לבדוק אם גם התלמיד מכיר אותה. השני הוא שאלה סוקרטית, שמטרתה לחשוף לתלמיד את מגבלות הידע שלו דרך מניפולציה מחשבתית, ובכך לעורר בו תחושת סקרנות ולמידה. שאלות סוקרטיות חשובות בתחום החינוך, אך הן נותרות בגדר שאלות מניפולטיביות. הסוג השלישי, שמבחינת בובר הוא החשוב והנדיר ביותר, הוא השאלה האמיתית. כאן המורה עצמו אינו יודע את התשובה הסופית, אלא מזמין את התלמידים לחשוב יחד איתו, מתוך סקרנות כנה וחקירה משותפת. המורה מזמין את התלמידים להיות חלק בלתי-נפרד מתהליך הלמידה. שאלות מסוג זה נשאלות לעיתים רחוקות במוסדות החינוך, אך לדעת בובר, הן לא רק ליבת החינוך האמיתי, אלא גם פתח להבנת החשיבות של דיאלוג אמיתי, שיש בו שאלות אמיתיות, בכל תחומי החיים.

הספרות כחלון לעולמות אחרים

מרתה נוסבאום מפתחת רעיון אחר אך דומה, שעוסק גם הוא בשאלות של חינוך ודיאלוג פתוח דרך הארת מקומה של הספרות בתהליך החינוך. לדבריה, הספרות מאפשרת לנו להיכנס לעולמות שאינם שלנו ולראות את החיים מנקודות מבט אחרות. רומנים ריאליסטיים, למשל, יוצרים מרחב שבו הקורא פוגש את המורכבות האנושית  של האחר – רגשותיו, תקוותיו, מאבקיו – ולומד להבין את זולתו בצורה עמוקה יותר. ההתנסות הנרטיבית, כפי שהיא קוראת לזה, מאפשרת להיכנס לנעליו של האחר, לאמץ את נקודת מבטו ולהעמיק בהבנה רגשית ותרבותית של הזולת.

נוסבאום מדגישה שהספרות אינה רק כלי לימודי או בידורי, אלא גם גשר חשוב לפיתוח אמפתיה והבנה אנושית. באמצעות הדמיון האמפתי אנו מבינים וחשים את המחשבות ואת המעשים של האחר ואיננו שופטים אותו על פי מערכת הערכים שלנו, אלא ממקמים את סיפורו בתוך ההקשר התרבותי שלו.

החינוך הראוי, על פי נוסבאום, הוא אפוא חינוך שעוסק ביכולת שלי להבין את עצמי ולהבין את האחר ושמרחיב את האנושיות באמצעות הדמיון האמפתי. כלומר, החינוך קשור לפני הכול ביכולת לדמיין – לחשוב כמו האחר – לשפוט את מעשיו מתוך ההבנה של נקודת המבט שלו.

החיים עצמם: דיאלוג וספרות במעשה החינוכי

גם בובר וגם נוסבאום מדגישים את החשיבות של למידה מתוך מפגש עם החיים עצמם ועם נבכי נפשו של הזולת. תפיסתו של בובר על דיאלוג כבסיס לחינוך מזמינה אותנו לחשוב על האופן שבו האדם מגבש את זהותו דרך הקשרים שהוא יוצר עם אחרים. נוסבאום מרחיבה את המפגש גם לדמויות ספרותיות ולמעמקי הקשרים ביניהן ואיתן.

כפי שבובר מדבר על נוכחותו של המורה בכל רגע נתון, כך נוסבאום מצביעה על היכולת של הספרות לשהות במרחב שבין המוכר לזר, ולחולל שינוי עמוק בתפיסות שלנו על העולם.

בין השורות: קריאה כחינוך

הרעיונות של בובר ונוסבאום מציעים תמונה של חינוך שאינו דידקטי או מוגדר מראש, אלא פתוח ואנושי. בובר רואה בדיאלוג זיקה המאפשרת לכל אדם למצוא את דרכו הייחודית, ונוסבאום מדגישה את הספרות כמרחב שבו מתגלים הרבדים העמוקים של אנושיותנו. שניהם מציעים דרכים שונות, אך משלימות, להבין כיצד חינוך אמיתי עוסק לא רק בהעברת מידע, אלא בטיפוח היכולת לראות, לחוש ולחיות.

אלא שהחינוך לא מסתיים כשאנחנו מתבגרים, השיח החינוכי הזה נוגע בשאלות עמוקות על החברה כולה: באמצעות מפגש ודמיון, באפשרותנו להרחיב את גבולות ההבנה והאמפתיה שלנו זה לזה. בובר ונוסבאום מזמינים אותנו לחשוב לא רק על יחסי מורה־תלמיד, אלא על כל המפגשים האנושיים שלנו באשר הם.

תמונה ראשית: מרתה נוסבאום ב-2008\ Robin Holland\ ויקיפדיה