"לא בא לי להיות משפחה של כל העם הזה – זה קשה – אבל באמת, אם קורה משהו נורא, אני ערבה לשלומם ואני רוצה להאמין שהם ערבים לשלומי", מיה טבת דיין מרגישה שהיא עם
אחרי השבעה באוקטובר, הרגישה המשוררת מיה טבת דיין לראשונה בחייה שהיא "עם ישראל". בשיחה אישית עם קובן היא מספרת על ניחוחות של 1939 ברחבי הקמפוס האמריקאי שבו לימדה, על גילויי האנטישמיות שהובילו אותה ללמד כתיבה במחתרת ועל הנשים שחסרות בצוותי המשא ומתן.
את יודעת, אחד הדברים שאני מאוד מרגיש שהשתנה אצלי בחיים זה שאם עד השבעה באוקטובר, הייתי יכול לשים את המדינה והמצב בה מתחת לרדאר ולחיות רק את חיי, מאז השבעה באוקטובר, אין דבר כזה. לאן שאני הולך, הענן של המלחמה הולך איתי.
"אצלי זה התחיל לפני אוקטובר, כשהתחילו המחאות, והרגשתי שאני הולכת לישון כל לילה עם כל הממשלה, עם מה שכל אחד מהם אמר וחשב ולא אמר והתלהם. צפוף במיטה – מין לינה משותפת עם אנשים שלא ילדתי – ונורא קינאתי בחברים שלי בחו"ל, שהם פשוט לא יודעים מי בממשלה שלהם. ואז הגיע אוקטובר, והמיטה שלי נהייתה יותר צפופה, עם הכול. אני כל הזמן הולכת לישון עם הכול, קמה עם הכול. גם אני ממש כמוך, כלומר, אין לי שקט".
לא הייתה לך מאז השבעה באוקטובר שעה של הפוגה?
"לכאורה כן, כי הייתי בסן דייגו בכלל, עד פברואר, והלכתי לים, ועשינו טיולים, אבל זה לא עזב. זה לא עזב. ניסיתי גם להסביר את זה, הרבה פעמים: היה לי לו"ז מלא בהרצאות מול כל מיני קהלים, וההבדל היה נורא גדול. היו קהלים אמריקאים, בכל מיני אקדמיות, והייתי כל הזמן צריכה להסביר להם למה אין לי שקט. הם כולם שאלו: מישהו נפגע מהמשפחה שלך? אמרתי להם 'טפו טפו טפו, לא'. חיילים? 'לא'. חטופים? 'לא'. אז הם אמרו לי: אז מה הבעיה? את פה, בקליפורניה.
"אבל אז הייתי פוגשת אנשים שהם בקהילות יהודיות, כל מיני בתי כנסת אירחו אותי, והייתי מתחילה את המפגש איתם באותו משפט – זה היה כמו מבחן כזה – והוא עבד תמיד. הייתי אומרת להם 'אתם יודעים על מה אני מדברת?', וכולם היו פורצים בבכי. וזהו, זה היה המשפט הראשון, וכולם היו מתפרקים, בגלל שעד אותו רגע, אף אחד לא ידע על מה הם מדברים. כולם כל הזמן מסבירים ומסבירים, והם ידעו. כולנו עם כאב מפלח מטורף. אנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים; אתה יודע על מה אני מדברת".
וכשאת מלמדת באקדמיה, מה קורה בכיתה?
"הכיתה הייתה לתלמידי תואר שני, ואנחנו כותבים שירה. עברתי אחד אחד ואילצתי אותם לומר מה הם מרגישים? ואני פתחתי, אמרתי מה אני מרגישה, אמרתי שאני בקושי נמצאת שם, שאני בקושי יושבת פה, בקושי נושמת, הכול בקושי, שהפיד שלי בפייסבוק הוא בית קברות אחד גדול, שאני מרגישה שהכרתי כל אחד, שגם ככה כשאני פוגשת ישראלים בעולם, גם אם בא לי לברוח מהם לפעמים, אני מכירה אותם מבפנים ושלהיות עם ישראל זה אומר שאנחנו בטוב וברע. ואני אומרת, לפעמים בקושי רב, שאנחנו דבר ראשון משפחה, אחרת לך תסביר את זה, מה אכפת לי?
"לא בא לי להיות משפחה של כל העם הזה – זה קשה – אבל באמת, אם קורה משהו נורא, אני ערבה לשלומם ואני רוצה להאמין שהם ערבים לשלומי".
מה זה אומר ערבה לשלומם?
"זה אומר שאני שמה את הכול בצד, כמו שאם אחיי ואחותיי הביולוגיים הם בדעות שונות ואם אפילו יאכלו על חשבוני, ישתו לי את הירושה, עדיין אהיה ערבה לשלומם".
זה משהו שהרגשת גם לפני השבעה באוקטובר?
"לא. לא כי הייתי מגזר כזה או אחר; הרגשתי שבמקרה איכשהו נולדתי לפה, ועכשיו בואו נראה מה עושים עם זה".
ולהיות בארצות הברית, באקדמיה, בסן דייגו, איפה שנולד ה-BDS – את מספרת שלאט לאט צפה שנאת ישראל, האנטישמיות. זה מתחיל להציף אותך? זה כמו סופת חול? זה כמו ביצה? זה מתחיל להיות לאן שאת לא פונה, נכון?
"זה לא לאט לאט. כבר בעשרה או ב-11 באוקטובר כל האוניברסיטה הייתה מוצפת במדבקות וסטיקרים, והחדרים של התלמידים היהודים שלי במעונות סומנו במגן דוד. אף תלמיד יהודי לא הגיע לשיעור אחרי אוקטובר.
"זה היה כל כך מפחיד, כל כך מערער – תחושה של 1939. הרגשתי כאילו, כאילו אני כדור שבעטו מקצה אחד של מגרש לקצה השני, כשהקצה האחד שהייתי בו היה להיות נורא בינלאומית כזו – גידלתי את ילדותיי בתור ילדות בינלאומיות וחיינו בהרבה מקומות, ושפות – ופתאום העיפו אותי ונחתתי בקצה השני של המגרש, ואני פתאום, מרצוני או לא מרצוני, עַם ישראל".
מה זה אומר להיות עַם ישראל פתאום, שלא מבחירה?
"זה בדיוק מה שאמרת. קודם כול, זה הרגיש לא מבחירה, כי זה היה מבחוץ".
לוודי אלן יש איזה סרט שבו חברה שיקסע מביאה אותו לארוחת ערב בבית הוריה, ופתאום רואים את ה-Point of view, נקודת המבט, שמראה שכל המשפחה הזאת הסופר ארית יושבת, והוא ביניהם בשטריימל וציצית. ככה הרגשת?
"ככה. כלומר, זו הייתה ממש הבנה, תוך שנייה. הדבר הראשון שהבנתי היה שאני לא יכולה לדבר עברית ברחוב, אני לא יכולה לדבר בחוף הים עברית, להזכיר לילדות שלי לדבר איתי אנגלית. האנגלית שלי מסגירה אותי, המבטא שלי מסגיר אותי, גם באוניברסיטה וגם מחוץ לאוניברסיטה מאוד פחדתי, בתור התחלה. הרגשתי שמזהים אותי. לא משנה מה אני לובשת, יש משהו שמסגיר. ראיתי שאני מזהה מייד ישראלים ויהודים".
בגלל הפחד?
"משהו בהתנהלות שלהם. כל הזמן בכינו כי היינו מצב נפשי שלא היה לו מענה. אני מבינה ממי שדיברתי איתו שבישראל היה מין ביחד כזה – כולם חווים ביחד. אני חוויתי את זה מאוד לבד".
ובסן דייגו, בכיתה או במקום אחר, חווית גם אנטישמיות ״לפנים״?
"תלמידים שלי אמרו שהם לא יכולים להפריד אותי מישראל, אותי משאר היהודים, ושבאופן עמוק, שונאים אותי. הם אמרו לי 'את חלק מזה. את מבחינתנו הפנים של זה: את הפנים של הממשלה שלך, של הצבא שלך, של היהודים מאז ומעולם'.
"בסוף הסמסטר לקחתי לשיחה תלמידה אחת הולנדית שהייתה מאוד כנה איתי ואמרתי לה 'תסבירי לי, את חייבת להסביר לי, תנסי להסביר לי... אני נגיד מתנגדת לטראמפ, אבל אני לא אשנא כל אמריקאי. לא עלה על דעתי אף פעם לזהות, אפילו איראנים, עם המשטר שלהם. אני תמיד איזכר באיראני האחד שפגשתי פעם בחו"ל והיה נחמד, ואני אגיד טוב, העם הוא לא הממשלה שלו. מה זה הזיהוי הזה?'. והיא אמרה לי, 'אני אנסה להסביר לך, אבל זה דבר מאוד עתיק, זה משהו שגדלנו לתוכו בבדיחות שלנו, בארוחות ערב. אנחנו לא אוהבים יהודים', אמרתי לה, 'מי זה אנחנו?' והיא אמרה, 'אנחנו. גדלתי בהולנד. אנחנו לא אוהבים אתכם. אני יכולה לאהוב אותך באופן אישי, את מורה טובה, את משוררת טובה, אבל אנחנו לא אוהבים יהודים, ואנחנו רוב הזמן צריכים לומר את זה בשקט, ועכשיו מותר לנו לומר את זה בקול רם'. זו הייתה שיחה שפשוט שברה את ליבי. היא הסבירה לי שזה מאוד עמוק, שלא יעזרו כל הניתוחים המלומדים שנעשה במאמרים על אנטישמיות. מדובר באיזה סנטימנט מאוד מובנה. כמו שאני לא אוהבת אניס. זה איזה טעם".
וזה גם שבר מייד את המרחק העצום שחשבת שיש בינך לבין סבתא שלך, למשל?
"הייתי מאוד קרובה לסבתא שלי, אבל לסיפורים שלה על אנטישמיות הקשבתי רק כיוון שהייתי נכדה מנומסת וצייתנית. האחרים לא הקשיבו. חשבתי שזה לא-מעניין. לא-מעניין.
"כבר כשהתחילו ההופעות הראשונות של האנטישמיות בארצות הברית, הבנתי את סבתא שלי וכתבתי על זה, ומלא ישראלים החרימו אותי שם, ואנשים כתבו לי הודעות והתקשרו ואמרו: ׳אימא שלי נורא מודאגת בגללך׳. ׳את חייבת להפסיק׳. ׳למה את מדברת על זה׳? הם אמרו לי 'זה גל. זה יעבור. אל תנציחי את זה'. אמרתי, 'לא, זה בדיוק מה שסבתא שלי סיפרה לי. היא עבדה על זה כל כך הרבה ונתנה לי את הסימנים. אני מזהה אותם ברגע. בדיעבד, היא בעצם ניסתה ללמד אותי שפה שמבחינתה הייתה שפה הישרדותית של עם ישראל.
וכך כתבתי סדרה של מכתבים לסבתא רבקה, כי איתה הדיאלוג שלי. זה אחד מהם:
שלושה מכתבים לסבתא רבקה אחרי השבעה באוקטובר
עַכְשָׁו אֲנִי מְבִינָה שֶׁצָּדַקְתְּ:
לֹא נְשַׁנֶּה אֶת הָעוֹלָם.
נִצְטָרֵךְ לִשְׂרֹד אוֹתוֹ. הַסַּכָּנוֹת
אוֹרְבוֹת עַל כָּל אֲדָמָה, וְכָל
מִשְׁפָּחָה יְהוּדִיָּה צְרִיכָה בֶּן
מִחוּץ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיַּצִּיל אוֹתָהּ
בְּבוֹא הָעֵת. מָה יָדַעְתְּ עַל בּוֹא הָעֵת
וַאֲנִי לֹא הִקְשַׁבְתִּי? יָשַׁבְתְּ
עַל הַכֻּרְסָא הַמִּזְדַּקֶּנֶת שֶׁלָּךְ,
כִּסּוּי הֲקוֹרְדֶּרוֹי דָּהוּי תַּחַת זְרוֹעַ שְׂמֹאל,
גּוּפֵךְ שָׁעוּן לַצַּד, מִשְׁקַל הָעֲצָמוֹת הַמִּדַּלְדְּלוֹת
וְהַסְּפָרִים הַמְּתַעֲבִים, מָה נִסִּית לוֹמַר לִי
עַל מָה שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ? אֲנִי מְקִימָה אוֹתָךְ
לִתְחִיָּה עַכְשָׁו, צְרִיכָה אוֹתָךְ בִּדְחִיפוּת,
מְאַלֶּצֶת אוֹתָךְ אֶל עוֹלָם
שֶׁנִּפְטַרְתְּ מִמֶּנּוּ. אַחַד עָשָׂר שָׁנִים
לְאַחַר מוֹתֵךְ אֲנִי גּוֹרֶרֶת
כִּסֵּא לְצַד הַכֻּרְסָא שֶׁלָּךְ, אוֹחֶזֶת
בְּכַף הַיָּד הָרַכָּה שֶׁלָּךְ, הָעֲיָרָה
הַשְּׂרוּפָה שֶׁלָּךְ, הָאָח הָרָצוּחַ שֶׁלָּךְ,
הַשָּׁנִים הָאֲבוּדוֹת, אֲנִי חַיֶּבֶת לְהֵאָחֵז
בְּדָבָר מָה עַכְשָׁו, הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּךְ
הָפְכָה לַעֲתִיד שֶׁלִּי,
הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּךְ הָפְכָה לַעֲתִיד שֶׁלִּי.
אין בחדר אף אישה
את פרסמת ספר על פמיניזם. היו בשבעה באוקטובר דברים מחרידים שנעשו לנשים, וחוץ מזה או לצד זה או מצד שני, קשה לחשוב על מלחמה שבאופן כל כך מובהק הגיבורות שלה הן נשים. גם את מרגישה שמבחינת הגיבורות הנשים שלה היא שונה?
"המלחמה שמה לנו מאוד מאוד קרוב לפרצוף את הכול, ואחד הדברים הראשונים שהיא הראתה לנו זה את העובדה שמלחמות עדיין מתקיימות על גופן של נשים. נשים עדיין נחשבות לשטח טריטוריאלי, לרכוש. עדיין לכבוש אישה זה לכבוש חלק מהמדינה, לאנוס אותה, להביע בעלות עליה, אולי להכניס אותה להריון. אנחנו רואים את השתיקה של ארגוני הנשים בעולם ומגלים דרך זה כמה הגוף של אישה הוא עדיין שטח שמתקיימת על גביו האנטישמיות.
"הכול קורה על גוף של נשים. יש לנו גם כמובן, מהצד השני, את אותן נשים גיבורות, רבש"ציות, תצפיתניות, נשות המילואים, אימהות המילואים, סבתות המילואים. מלחמות הן קרקע שרועדת בצורה כל כך רצינית, שדברים באמת נולדים מהן, ואני בתוך כל הקבוצות האלה של מה שנקרא נשות מילואים – אני רוצה לקרוא להן מילואימנקיות בעורף – ואני רואה את פקיחת העיניים שיש ואת זה שהן אומרות ׳מגיע לי׳, וזה קול חדש מאוד, ונדמה לי שאני חושבת ש'המגיע לי' יגיע גם יותר גבוה, וההבנה גם שיש סכסוכים שאת פשוט לפעמים מרימה ידיים כשאת רואה איך הם נערכים, שהקבינט הוא גברי".
בדיוק על זה רציתי לשאול אותך. במשא ומתן על הבאת החטופים אין אף אישה
"אחת. אין שם בחדר אף אישה. וכשאנחנו מסתכלים על הסיפורים שהספקנו כבר לאסוף מהשבעה באוקטובר... אם אני הייתי צריכה להרכיב צוות של משא ומתן לשחרור החטופים, אני הייתי מביאה את רחל מאופקים, למשל. הייתי מביאה כמה רבש"ציות שלחמו שם, כמה נשים מאוד מאוד מבוגרות שישבו בבארי ו'כפכפו', בכל מיני דרכים, את המחבלים החוצה, ואז חילצו אותן עם קלנועיות בשדות (פגשתי את הבן של אחת מהן לאחרונה), והנשים האלו לא יושבות שם, במשא ומתן. הייתי מביאה כל מיני אימהות שאני מכירה באופן אישי".
ראיינתי פעם את ציפי לבני, והיא סיפרה לי איך במלחמת לבנון השנייה היא הייתה שרת החוץ, ולקראת סוף המלחמה, היא נסעה לנסות להתחיל להביא הפסקת אש באו"ם, וכשהיא חזרה, היא גילתה לתדהמתה שמה שנמצא על השולחן, כשהיא כבר השיגה הפסקת אש, זה להוסיף עוד ״לג״ [שלב] למלחמה. והיא אמרה לי, 'אני נכנסת לחדר, ואני רואה את אולמרט, ראש הממשלה, ואת פרץ, שהיה שר הביטחון, ואת כל בכירי המטכ״ל מראים איפה יתקפו בעזרת דגם כזה וטנקי צעצוע, ואני עומדת בצד ואני רואה חבורה של ילדים משחקים במלחמה, ואני האימא היחידה בחדר', והיא דופקת על השולחן, לפחות.
"אני כבר הפנמתי את הקולות מבחוץ כמו כולנו, ואני אומרת ׳אוי ואבוי, האימא היחידה׳. מייד עולה בי הקול הזה שמזלזל, ואז עולה בי הקול שלי, שאני כל הזמן מדברת על ואל אימהות, ואני אומרת: תפסיקו למחוק אימהות. תפסיקו למחוק את העבודה הקשה שלהן, את מה שהן עושות בבית, את הספרות שלהן, את היכולות שלהן, את הלוגיסטיקה. תפסיקו למחוק אותן מקורות חיים, תפסיקו למחוק אותן מהממשלה. תשימו אימהות ליד השולחנות שלכם. תראו כמה בשולחנות האלה אין כיסא לאימא. תביאו את השפה הזו, מזה אני משתגעת, כן. פה יש לי אמוציות ברורות.
עוד בבית אבי חי
