בצלאל הישן: תת-המודע של האמנות הישראלית

פנחס ליטבינובסקי וראובן רובין היו אמנים ידועים בישראל. לשניהם הייתה השפעה רבה על התפתחות האמנות בארץ, ושניהם זכו בפרס ישראל. ב-1912 הם היו רק נערים צעירים כשהגיעו לארץ מרומניה ומאוקראינה כדי ללמוד אמנות, אך שניהם נשארו בה רק כמה חודשים וחזרו לאירופה כלעומת שבאו. מה גרם להם לחזור אחרי זמן קצר כל כך?

"בית המדרש בצלאל, שאליו הם הגיעו כדי ללמוד אמנות, היה המוסד התרבותי הציוני הראשון על אדמת ארץ ישראל", אומר יקיר שגב, אוצר וחוקר אמנות, מומחה לתולדות האמנות בישראל. "רבים מכירים את 'בצלאל החדש' או את 'האקדמיה בצלאל', שפועלת כיום, אך לא רבים מכירים את 'בית המדרש בצלאל', שקדם להם. הוא הוקם ב-1906 על ידי הפסל בוריס שץ בעקבות השותפות שלו בהתעוררות האמנות הלאומית הבולגרית. אחרי שהקים את התרבות הלאומית יש מאין בבולגריה, הוא החליט לעשות אותו הדבר שוב, אבל הפעם בשביל עמו, העם היהודי. זה מה שהוא הסביר להרצל בפגישה ב-1903: בית הספר לאמנות יהיה היסוד של התרבות העברית המתעוררת, והוא גם ילמד את יהודי הארץ העניים מלאכות שמהן יוכלו להתפרנס".

אז הייתה לו אידאולוגיה ברורה.

"המניעים הציוניים של שץ ושל חבר המורים בבצלאל התחברו למשנה האמנותית שבה הם האמינו, שיסודותיה בעיקר במאה ה-19. על פי משנה זו, האמנות צריכה להיות ריאליסטית מאוד; היא צריכה לדבר אל העם; ועליה להיות עמוסה ברגש וליצור סצנות הרואיות שמניעות לפעולה. לתוך האמנות הזאת הם יצקו רעיונות לאומיים: גיבורים, מנהיגים ואירועים היסטוריים הועברו אל הבד ואל האבן. עמדה נוספת שהייתה חזקה מאוד בבצלאל היא הנחיצות של לימוד Arts and Crafts – אמנות שמשלבת מלאכות יד. לכן נקרא בית הספר ׳בית המדרש בצלאל לאמנות ולמלאכות אומנות׳; יצרו בו אמנות שימושית".

בוריס שץ

"אף ששץ לא היה אדם דתי, הוא אכן התייחס לבית הספר כמעט כאל משכן; האמנות והיצירה הציונית היו הדת שלו ושל בצלאל", אומר ההיסטוריון לתולדות האמנות ד"ר גדעון עפרת. "בית הספר שהקים שץ נקרא בצלאל על שם בצלאל בן אורי, שבנה את המשכן הראשון במדבר. הוא תפס את בצלאל כמקום אוטופי, משיחי, מקום שהוא היסוד להקמת בית המקדש השלישי, וכשהוא חיפש מקום למשכן הקבע של בצלאל, הוא ניסה לקבל את השטח שעליו עומד כיום מוזיאון רוקפלר, שטח שצופה אל הר הבית, אך בסופו של דבר הוא לא הצליח".

ולמה רובין וליטבינובסקי לא מצאו בו את מקומם?

"מה שהפריע להם ולעוד תלמידים רבים היה אותה שמרנות אמנותית של בצלאל. בתור אמנים צעירים שהגיעו ממרכזים תרבותיים באירופה, הם הספיקו להכיר את התנועות המודרניסטיות באמנות שהחלו להתעורר בדיוק באותה התקופה, אבל כשהם הגיעו לבצלאל, הם גילו בית ספר מיושן מאוד. הם לא עשו את כל הדרך מאירופה בשביל לייצר חפצי מזכרת, חנוכיות, סביבונים ותכשיטים. בעיניהם, המלאכה לא הייתה אמנות. גם מבחינת הגות אמנותית, הם רצו ללמוד בצורה שמסתכלת על האמנות בשפה של ערכים פלסטיים, ולא בשפה של מסרים לאומיים. את מה שהם כן היו רוצים לראות וללמוד בבצלאל תקף בוריס שץ בנחרצות. תלמידים נזרקו מבית הספר בגלל שהעזו לצייר כמו שאגאל או סזאן; זה היה איסור מדאורייתא בבית ספר".

ליטבינוסקי ורובין, מתברר, לא היו לבד. "כשמתגלה שבצלאל מפנה עורף לאופנות האמנותיות של זמנו וחורט על דלתותיו את הקלאסיקה ואת ההתנגדות לזרמים המודרניים של האמנות, קמים לו מתנגדים נוספים״, מספר עפרת. ״הסופר יוסף חיים ברנר, לדוגמה, יוצא נגד הסגנון האמנותי של בצלאל, וכמוהו תוקפים את בצלאל סופרים והוגים רבים".

ומה היה היחס אליו בירושלים וברחבי הארץ?

עפרת: "מצד אחד, רבים שמחו בהקמתו, בתקווה שיעזור מבחינה כלכלית לאוכלוסייה היהודית הענייה. מצד אחר, העיתונות החרדית של אותה התקופה גינתה את בצלאל בחריפות בגלל אורח החיים החילוני שלו. גם בית הספר למלאכות אליאנס, שהיה קיים בירושלים כבר במאה ה-19, התייחס לשץ כאל יריב ותקף אותו".

ושץ שילם על זה מחיר?

"גם רובין וגם ליטבינובסקי חזרו לארץ בשנות ה-20, אחרי שעשו לעצמם שם במוקדים הגדולים של המודרניזם באירופה ובארצות הברית. הם מוצאים את מקומם בתל אביב עם אמנים רבים נוספים. בעקבות סדרה של תערוכות בשנות ה-20, הסצנה האמנותית עוברת מירושלים לתל אביב ומתבססת שם. בירושלים נשארו האמנים השמרנים, הרומנטיים והסנטימנטליים, שציירו את תושבי ירושלים ואת מגדל דוד. תל אביב הצעירה נהפכה לכוח המודרני באמנות העברית, והציונות של האמנים שהתיישבו בה הייתה שונה. הם רצו לבטא הוויה ארץ-ישראלית שורשית מאוד, ילידית, מושרשת בקרקע, ופעמים רבות הם השתמשו בערבים בשביל זה. מנקודת מבט אוריינטליסטית, הם השליכו עליהם אוסף של תשוקות ותקוות שלא-בהכרח היו קשורות אליהם באמת".

מורשת בצלאל

את בצלאל ליוו קשיים כלכליים כמעט מהיום הראשון, ובשנת 1929 הוא נסגר. בוריס שץ נפטר כמה שנים לאחר מכן, בעיצומו של מסע גיוס כספים שקיים בארצות הברית כדי לפתוח את בית הספר מחדש. ב-1935 נפתח "בית הספר בצלאל החדש", בניהולו של יוסף בודקו, אך המוסד החדש היה שונה מאוד מ"בצלאל הישן".

עפרת ושגב שותפים לדעה של"בצלאל הישן" הייתה חשיבות זניחה בדברי ימי האמנות העברית. "זכותו הגדולה היא שהוא היה הראשון; לא היו לפניו מוסדות אמנותיים של ממש", אומר ד"ר עפרת, "מבחינת השפעה, המשקע או המורשת היא בעיקר על דרך השלילה – בזכות ההתנגדות לו, קם המודרניזם הישראלי והתחיל להתפתח בארץ".

"חוקרים רבים מתייחסים לבצלאל כאל אפיזודה שולית שחוצצת בין העבר הדתי של ארץ ישראל ובין המודרניזם ששלט באמנות במאה ה-20. בצלאל הישן, בעיניהם, הוא מין פרק מעבר", אומר שגב, "אני יכול להסכים עם העמדה הזאת, וכך גם עובדת אמנות במערב – כל דור מתפתח מתוך ההתנגדות לדור שלפניו. אבל משנות ה-80 של המאה ה-20 התחילו לגלות מחדש את בצלאל ולתת לו מקום של כבוד. נפתחה תערוכה גדולה במוזיאון ישראל ונכתבו ספרים רבים על תולדותיו של בית הספר. פתאום גילו שלאמנות הישראלית יש מין תת־מודע – יסודות ששנים רבות העדיפו להתעלם מהם. הקישוטיות, הציונות הסנטימנטלית והרומנטית, הסגנון הקלאסי והעיסוק במלאכות – כל מה שהביא ביקורת גדולה על בצלאל בתחילת המאה – נהיו למשהו שהתעלמו ממנו במכוון בהמשך, ובסופו של דבר, גילו בהם עניין מחודש והפכו לכר פורה לעיסוק אמנותי".

"מתחילת שנות האלפיים אמנים צעירים מרבים לעסוק בבצלאל הישן בעבודות שלהם ומתייחסים אליו כאל נקודת הראשית של האמנות העברית. כל כמה שנים אמן נוסף מגלה את תקופת בצלאל הישן, הפרק הקדם־מודרני בתרבות העברית. האמנים הצעירים מתווכחים איתו או מתרפקים עליו ועל העבודות שנוצרו בו, מבקרים אותו ומראים כמה היה נגוע בחולאים שונים. בסופו של דבר, הם חוגגים את האי־נחת מהפרק הזה, שנהפך ללא־מודע המודחק של התפתחות האמנות בישראל".

לעמוד הראשי של התערוכה "ובחרת בחיים - זו אמנות: פנחס ליטבינובסקי" באתר לחצו כאן>>