ראיית לילה: מבטים מתוך אפלת השבעה באוקטובר

משוחדים לטובת היום

"הלילה חותם עוד יום, החושך עוטף הכול, ומחר יתחיל הכול מחדש, תחת אותה השמש, ואני חושב גם על אלו שראו מעט מאוד שמש בשנה האחרונה ומתפלל – שהחושך הסתמי והכללי שאופף אותם יהפוך לפחות סתום, ליותר מוכר". אבות ישורון, הציור של ריינהרדט וחנה ארנדט עוזרים לאריאל הורוביץ לראות משהו גם באפלה

א

במוזיאון הקטן לאמנות מודרנית שליד מקום העבודה שלי – מפלט של שפיות ורוגע באמצע יום עמוס – אני עומד מול ציור שחור משחור שצייר אד ריינהרדט, צייר אמריקני של אמנות מופשטת, שמת ב-1967. השחור של ריינהרדט ("ציור אבסטרקטי", 1966) מזמין אותך להסתכל עליו, לטבוע בתוכו, להתמסר ללילה שנפרס על הקנבס ולשכוח מן הצהריים שבחוץ, מן ההמולה, מן האור העז שמקיף אותנו: לילה קם ונהיה בין קירות המוזיאון, וכל שעליך לעשות הוא לשקוע בו, ומי שיתמסר כראוי ללילה של ריינהרדט, מי שייתן בו אמון, יגלה כעבור כמה דקות של בהייה שתי רצועות עבות, אחת אנכית ואחת אופקית, באמצע הציור – שתיהן מעט בהירות יותר מן השחור שברקע. היצירה של ריינהרדט ממחישה בצורה מבריקה את הפוטנציאל של ראיית הלילה, את הגוונים שבתוך הלילה; הלילה שכולנו, כיצורים של יום, רגילים לפטור כזמן של שינה ותו לא. רחש העולם בלילה הוא רחש שאיננו רגילים אליו; לעתים אנחנו מפחדים ממנו, נשמרים מפניו, מגרשים אותו באורות המלאכותיים שלנו ומחכים שיעבור. נדיר שאנחנו מתמסרים לו.

ב

ובצדק: הלילה מפחיד. הומרוס, כמשיח לפי תומו, מתאר באיליאדה את מותו של אחד הלוחמים. כידון ננעץ בכתפו, והוא צנח ממרכבתו, "וחושך שנוא אפפהו" (״אילאדה״, 5.43. תרגום: אהרן שבתאי). החושך שנוא; אולי זהו החושך של הלוחם שעיניו נעצמות ותודעתו נמחקת. החושך איום כל כך, והלילה – גם הוא מלא אימה. הינה, שאול המלך, יום לפני הקרב המכריע בגלבוע, מחפש לשווא אחר סימן כלשהו מאלוהים על מה שעתיד לקרות לו. בצר לו, הוא מתחפש, מגיע – בלילה, כפי שהתנ"ך מציין פעמיים – אל בעלת אוב בעין-דור, והיא מעלה את שמואל הנרגז, המת, שמטיח בשאול: "מחר אתה ובניך עמי", כלומר – כאן אתי, בלילה הארוך והנצחי של המתים. ולמחרת – דווקא לאור יום – שאול נופל על חרבו.

ג

חרב, מוות, מלחמה, לוחם שעיניו נעצמות – מילים שנעשו שגורות כל כך על לשוננו בשנה האחרונה, האיומה. רבים מאיתנו חווים לילות נטולי שינה, מעבירים את השעות בדאגה, בספירת ההרוגים, בהליכה שוב ושוב אל המקרר ואל הטלפון, משתגעים מגעגוע לאלו שלא יחזרו ולאלו שחייבים עוד לחזור, וכשעולה הבוקר, במין קרשנדו נורא ללילה, מגיע ה"הותר לפרסום". אני חושב על הלילות של השנה האחרונה ונזכר בשורה של אבות ישורון: "יום אחד לאדמה". אנו חולקים את האדמה עם האויבים שלנו; היא ניטרלית לשנאות ולריבים שלנו. אך גם את שעות היממה אנחנו חולקים עם אויבינו. השעונים שלנו ושלהם מכוונים על אותה שעה. הירח מאיר באופן דומה עלינו ועליהם. אנחנו ערים כשהם ערים, אנחנו ישנים כשהם ישנים. והלאה: הגשם שיורד עלינו יורד גם עליהם, והשמש קופחת על ראשינו ועל ראשיהם. התובנה הזו, אני יודע, לא משנה דבר. אבל אני רואה אותה כשאני מתבונן בלילה. הלילה חותם עוד יום, החושך עוטף הכול, ומחר יתחיל הכול מחדש, תחת אותה שמש. ואני חושב גם על אלו שראו מעט מאוד שמש בשנה האחרונה, ומתפלל – שהחושך הסתמי והכללי שאופף אותם יהפוך לפחות סתום, ליותר מוכר, אולי כמו בציור של ריינהרדט. אבל בעיקר, אני מתפלל שייצאו מן החושך ושתמיד יראו רק שמש.  

ד

אנחנו משוחדים לטובת היום – "יום העבודה", כך הוא נקרא, לעולם לא "ליל העבודה". אני תוהה מה יקרה אם אהפוך את הסדר, קודם בשפה: "לילות עבודה"; "לקחתי לילות חופש"; "עבדתי על זה כמה לילות". סביבנו יש אנשים שבוחרים בלילה, מורדים בהיררכיה העתיקה שכולנו קיבלנו על עצמנו ועובדים כשחושך מסביב. דברו פעם עם מישהו שעובד בלילה – המילים תהיינה מוכרות, אבל כל השאר זר ומוזר: עבודה משמונה בערב עד ארבע בבוקר, ארוחת בוקר ושינה עד ארבע או חמש אחר הצהריים. איך נראית העבודה שלהם? איך חיי הלילה האלה משפיעים על עולמם, על מערכות היחסים שלהם, על האופן שהם חווים בו את הסביבה? סטודנטים הרפתקנים ושאר דחיינים עושים "לילה לבן" (בארצות הברית זה נקרא to pull an all-nighter) כדי להספיק לדד-ליין ומושכים את הלילה עד סופו.

ה

גם תקווה אפשר למצוא בלילה. אפילו בלילה. חנה ארנדט, תמיד מבריקה ומעניינת, כתבה ספר שלם שהמילה "אפלה" מופיעה בכותרת שלו: "אנשים בזמנים אפלים" (Men in Dark Times). הספר לא תורגם לעברית, והשם שלו, שתרגמתי כאן בגמלוניות, נשמע טוב יותר בשפת המקור: קובץ מאמרים של ארנדט, ההוגה הפוליטית הגרמנייה-יהודייה-אמריקאית, על דמויות שפעלו במאה העשרים, ב"זמנים האפלים" שהותירו חותם משמעותי גם על חייה של ארנדט: שתי מלחמות העולם, הטוטליטריות והפשיזם של ראשית המאה ה-20. האפלה עניינה את ארנדט; היא נמשכה אל זמנים שחורים וחשוכים ומלאי ייאוש. ספר אחר שלה, "יסודות הטוטליטריות", מוקדש כולו לימים של פוליטיקה אפלה וחשוכה. אבל הפרויקט של ארנדט היה, במובנים רבים, המאמץ לחלץ תקווה גם בימים חשוכים. את התקווה הזו מצאה ארנדט ביכולת האנושית לפעול, וליתר דיוק: להתחיל. הפעולה, היא כותבת בהקדמה לספרה על הימים האפלים, היא ההגדרה של החירות האנושית. אנו בני חורין משום שבכוחנו לפעול, להתכנס יחד ולקבל החלטות על אופני הפעולה שלנו, על שינוי המצב, על דרכי המאבק, והתקווה טמונה בכך שאנו יכולים, בכל רגע, להכריע על פעולה שתשנה את גורלנו. בחסידות אמרו ש"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". ארנדט תפליג ותאמר: גם כשהנר כבה, אפשר לתקן; גם בעלטה גמורה. מתוך הלילה של זוועות המאה ה-20, שארנדט חיה בתוכו וגיששה את דרכה בו, ארנדט מציבה את הפעולה ואת ההתחלה; את הלידה – תמצית התקווה האנושית להתחלה החדשה. זהו, עבורי, האור שבקצה הלילה: היכולת לצאת מתוכו אל דבר חדש שבידינו לעצב ולפתח, אם רק נרצה.

 

ספרו השני של אריאל הורוביץ, "עורך צללים", ראה אור לפני כחודשיים בהוצאת כתר.

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי