אהבה היא לחם

                                                                             שדה חיטה עם ברושים, ואך גוך (מתוך: ויקיפדיה)

חיטה / רוני סומק

שְׂדֵה חִטָּה מִתְנוֹפֵף עַל רֹאש אִשְׁתִּי ועַל
רֹאשׁ בִּתִּי.
כַּמָּה בָּנַאלִי לְתָאֵר כָּךְ אֶת הַבְּלוֹנדְ,
וּבְכָל זֹאת, שָׁם צוֹמֵחַ הַלֶּחֶם
שֶׁל חַיַּי.

מתוך "גן עדן לאורז", הוצאת כנרת זמורה ביתן.

ערב שבועות, חג הקציר. "בחג הזה אין לנו חשבונות עם מצרים שניצחנו או עם יוונים שהבסנו. זהו חג שמתעסק רק באהבה". כך מסביר רוני סומק את אהבתו לחג השבועות בסרטון שלפניכם (דקה 2:58). ובאמת, חג השבועות, שמציין לפי המסורת את מתן תורה ואת קציר החיטה, הוא חג שיש לו רק סיבות חיוביות. מגילת רות, שמלווה את החג הזה ומספרת את אחד הסיפורים הכי יפים ויוצאי דופן בתנ"ך, מתרחשת על רקע הטבע הארצישראלי של ימי השופטים.

רות שבה עם חמותה נעמי לארץ ישראל לאחר שמתו שני בניה של נעמי וחתנה וגיסה של רות מחלון וכליון וקושרת את גורלה בזה של חמותה. הן מגיעות לארץ חסרות-כול בתחילת ימי הקציר: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". ציון הזמן הזה, שמסיים את הפרק הראשון של המגילה, ממסגר את ההתרחשות כולה שסובבת סביב ימי הקציר. אם תרצו, זהו רומן־קציר, המקבילה המקראית לרומן־קיץ, אלא שבמקרה המקראי לוקחים את הכל יותר ברצינות.

רומן הקציר הזה בין רות לבועז, שמתחיל בגילוי הנדיבות של בועז כלפי רות, שמלקטת שיבולים בשדהו, נגמר כידוע הכי רחוק שאפשר: "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת־רוּת וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. [...] וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד". הרומן המיוחד בינות לשיבולים, בין הגיורת החסרת-כול ממואב לקרוב משפחתה העשיר, שעבר דרך מארב בגורן, הוביל ללידתו של לא אחר מאשר דוד המלך, שלפי המסורת המשיח יהיה מזרעו.

בשירו המתוק "חיטה" קושר רוני סומק בין השיבולים לאהבתו. הוא מתאר את שיערן הזהוב של אשתו ושל בתו כשדה חיטה שמתנופף ברוח. "כַּמָּה בָּנַאלִי לְתָאֵר כָּךְ אֶת הַבְּלוֹנדְ", הוא אומר, ורומז בכך לתיאורי הבלונד השטחיים הרווחים בתרבות. סומק מביט על הבלונד של אשתו ושל בתו ומצהיר שהיופי שהוא רואה בו הוא לא יופי שטחי ומעובד, אלא ההפך המוחלט: הוא רואה שם שדה חיטה, המקור של הדבר הכי חשוב לאדם - הלחם. כשסומק מביט בבתו ובאשתו, הוא רואה בהן את המענה לצרכים הכי עמוקים שלו. הוא רואה בהן את היומיומי שהוא גם הכי חשוב: "הַלֶּחֶם / שֶׁל חַיַּי".

גם מגילת רות וגם רוני סומק קושרים בין הטבע והיום יום ובין האהבה והנשגב. שניהם מעידים בזאת שאהבה, יותר משהיא ריגוש ויופי, היא הלחם של חיינו - המצרך הכי בסיסי, הדבר שמאפשר חיים.