הקוצרים ברינה

רות / יצחק שלו

קוֹל נְהִי תַּמְרוּרִים מִנְּבִיאִים אַחֲרוֹנִים עוֹד נִשְׁמָע בָּרָמָה,
עֲגוּמִים עוּגְבֵי תְּהִלִּים וְתֻפֵּי תְּרֵי־עָשָׂר – עֲמוּמִים,
אַף קוֹל חֶרֶשׂ אִיּוֹב בְּגָרְדוֹ מְנַסֵּר וְהוֹלֵךְ –
וּלְפֶתַע:
דְּמָמָה.
נֹעַם.

אֵין מֵטִּיף וּמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר,
אֵין זוֹעֵק מְעָצְמַת מַכְאוֹבָיו,
רַק הָאִישׁ מְבָרֵךְ – "ה' עִמָּכֶם!"
וְעוֹנִים – "יְבָרֶכְךָ ה'!"
וּמְלַקְּטִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים
וְטוֹבְלִים אֶת הַפַּת
וְצוֹבְטִים הַקָּלִי –
אִם יָפָה הַמְלַקֶּטֶת דַּיָּה.
וְעָשְׂתָה כְּאֵיפָה שְׂעוֹרִים…

אֵין כֹּהֵן לְהַכּוֹת בַּכִּיּוֹר
וְנָבִיא – לְהַכּוֹת בַּלָּשׁוֹן,
כִּי יָשָׁר כָּל־הָעָם הָעוֹבֵד,
לֹא תִּדַּד שְׁנַת־אִכָּר בַּלֵּילוֹת
בִּלְתִּי־אִם תְּעִירֵהוּ אִשָּׁה
וְרֵיחָהּ – רֵיחַ קַיִץ מָתוֹק…

וְרֵיחַ קָצִיר,
וּבָשְׂמַת הַשְּׁדֵמָה…
יוֹשְׁבִים הַזְּקֵנִים
וְגוֹאֵל הַגּוֹאֵל,
אֱלֹוהַּ – נוֹתֵן הֵרָיוֹן,
הַשְּׁכֵנוֹת – קוֹרְאוֹת שֵׁם לַיִּלּוֹד.

וּכְמוֹ אִישׁ לֹא עֻנָּה עוֹד בָּאָרֶץ וְאִישׁ לֹא שָׁפַךְ דְּמֵי אָחִיו,
וְקַיִן, אַחְאָב וְאִיּוֹב – לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם.
וּכְמוֹ נָח הַתָּנָךְ הַגָּדוֹל מֵעֲמַל נְבִיאָיו וּמְלָכָיו
וְאֶל שְׂדֵה־הַלַּחְמִי כְּמוֹ יָרַד לִרְאוֹת אֵיךְ יִקְצְרוּן. וְאֵיךְ

בֹּעַז מוֹלִיד אֶת עוֹבֵד, וְעוֹבֵד – אֶת יִשַׁי, וְיִשַׁי אֶת דָּוִד…

(מתוך "אוחזת ענף שקד", הוצאת דביר)

פרשת אמור, אמצע ספירת העומר. בכל יום אנחנו עושות צעד נוסף לקראת חג השבועות, ובדיוק מופלא, מופיע לנו הציווי על ספירת העומר בשבת זו ממש: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כ"ג, ט"ו). הציווי הזה הוא המשך ישיר לרצף הפרשות העוסקות בעיצוב החברה הישראלית. זה התחיל בפרשת קדושים, שבה מופיעים ציוויים שונים שמשרטטים את גבולות החברה והמשפחה, וממשיך גם לפרשת אמור, שבה מופיעים ציוויים שונים הקשורים בעבודת הקורבן והמשכן, בחגים ובלוח השנה העברי, וכן בדיני נזיקין.

הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה טען בספרו המפורסם "מאמר תיאולוגי מדיני" כי התורה היא חוקה מדינית שמטרתה לאפשר ליהודים שמקבלים אותה חיים יציבים וצודקים על אדמתם. לפיכך, לטענתו (שדומה  לטענתו של הרמב"ן), כשהיהודים אינם חיים על אדמת הארץ ואינם מקיימים את התורה כחוקה, אין למצוות המעשיות משמעות אמיתית. רבות הביקורות על תפיסתו של שפינוזה את היהדות, אך במשהו אחד הוא בטוח צדק: חלק נרחב מהתורה אכן עוסק באופן ברור ופשוט בכינון חברה צודקת, יציבה וממשית מאוד. הפרשות הללו, קדושים ואמור, מראות את זה באופן חד-משמעי: הקדושה של פרשת קדושים והציוויים הדתיים של פרשת אמור שבים שוב ושוב אל היום יום, ואפשר לקיים אותם רק באמצעות חיים בחברה ריבונית בארץ ישראל.

זה כתוב בפירוש, למשל, בציווי על העומר, שממנו נמשכת ספירת העומר: "כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן" (ויקרא כ"א, ט). הציווי כולו עומד על התנאי בפתיחה: כי תבואו אל הארץ, כלומר, אם תהיו בארץ, אז תוכלו להקריב את העומר. קורבן העומר הוא כמות התבואה שמביאים הקוצרים אל הכוהן - ממש כמו במצוות ביכורים לאחד הקציר - מייד למוחרת חג הפסח. הציווי על העומר הוא חלק מחגיגת התבואה החדשה, שמגיעה לשיאה בחג השבועות שלפנינו, חג הקציר.

המשורר והסופר המוערך יצחק שלו (1992-1918), המוכר גם כאביו של הסופר מאיר שלו שהלך מעימנו לפני זמן קצר כל כך, היה, כמו בנו אחריו, חובב תנ"ך מושבע שאף זכה במקום השני בחידון התנ"ך הראשון בשנת 1958. בשירו "רות" הוא חוזר אל רגע הקציר כאל אוטופיה ארצישראלית, שבה סצנת הקציר של מגילת רות מתוארת כמציאות של שלום ושלווה.

המהלך של שלו יפהפה לא רק בגלל התקווה שהוא מביע, שמשתלבת עם המוזיקליות השקטה של השיר, אלא גם בגלל שימושו בדמויות ובסיפורים תנ"כיים כדי ליצור מציאות עתידית. השיר כולו הוא תגובה לסיפורי התנ"ך, ובמיוחד לסיפורי הסבל והכאב שבו: . זה מתחיל כבר בצלילים של הבית הראשון: הבכי של רחל על בניה כפי שמתואר בספר ירמיהו: "קוֹל נְהִי תַּמְרוּרִים מִנְּבִיאִים אַחֲרוֹנִים עוֹד נִשְׁמָע בָּרָמָה"; חתיכת החרס שאיתה מגרד איוב מוכה השטן את פצעיו לאחר שחלה בשחין: "קוֹל חֶרֶשׂ אִיּוֹב בְּגָרְדוֹ מְנַסֵּר וְהוֹלֵךְ" – אלה וקינות התהילים ונבואות החורבן דוממים לבסוף, ונוצר פתח לגאולה מתוך השקט. גם בסיום מתאר שלו את ההגעה למנוחה ולנחלה דרך השִכחה המבורכת של כל הכאב של התנ"ך: "וּכְמוֹ נָח הַתָּנָךְ הַגָּדוֹל מֵעֲמַל נְבִיאָיו וּמְלָכָיו". כל ההמולה התנכית מלאת הסבל שוקטת לרגע, וניתן כמעט להאמין ש"קַיִן, אַחְאָב וְאִיּוֹב – לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם". הבחירה בשלישייה זו - קין, הרוצח הראשון; אחאב, המפלג; ואיוב, הסובל הגדול - מרתקת. אלה מייצגים את שלושת סוגי הכאב והרוע ששלו רוצה למחוק מהזיכרון.

במקומם, הוא פונה לרגע הקציר, הזמן שבו האביב מתחלף בקיץ, שבו השדות מלאים עובדים שאוספים את השפע שהניב להם העמל של השנה כולה. הרגע הגאולי מתואר כשגרה מבורכת: 

וְרֵיחַ קָצִיר,

וּבָשְׂמַת הַשְּׁדֵמָה…

יוֹשְׁבִים הַזְּקֵנִים

וְגוֹאֵל הַגּוֹאֵל,

אֱלֹוהַּ – נוֹתֵן הֵרָיוֹן,

הַשְּׁכֵנוֹת – קוֹרְאוֹת שֵׁם לַיִּלּוֹד.

מבחינת שלו, שהיה ציוני מאוד, הרגע האידילי שהוא שואף אליו הוא רגע חקלאי־ישראלי מובהק: יש בו שילוב של עבודת אדמה פורייה, של קהילה חזקה ומלאת חוכמה עתיקה (אם נניח לתיאורי הנשים הבעייתיים) ושל המשכיות טבעית ומשפחתית. דווקא בפשטות הזו, בבושם שמדיפה השדמה (השדה), יש פתח לגאולה שלמה: "בֹּעַז מוֹלִיד אֶת עוֹבֵד, וְעוֹבֵד – אֶת יִשַׁי, וְיִשַׁי אֶת דָּוִד". דוד, נינה של רות, שהרתה לבועז בימי קציר חיטים, היה מלך של ממלכה מאוחדת, ולפי המסורת היהודית, יהיה אביו של המשיח שיביא איתו את הגאולה הארצית השלווה שעליה חולם המשורר. לפי הפנטזיה של שלו, השלווה של חיים חקלאיים בריאים ונינוחים בארץ (ולא של סבל, תככים ומלחמות תנכיים) היא זו שתאפשר את בואו של המשיח.

תמונה ראשית -  נחום גוטמן, מנוחת צהריים.
מתוך וויקיפדיה - אישור העלאה לוויקיפדיה בעברית על ידי מחזיק עזבון נחום גוטמן - חמי גוטמן.