קופסה עם זקן

מות הרצל, והוא בן 44 בלבד, היכה בהלם את העולם היהודי-ציוני. אף שמטרתו המדינית לא צלחה בידו, ניתן להעריך שהצליח "לשים את הציונות על המפה". את גדול הישגיו ועיקר תרומתו נתן הרצל שלא מדעת, כפי שכתב אחד העם, ממתנגדיו החריפים והבוטים של הרצל ושל מעשה ה"ציונות המדינית" שלו: "הרצל האיש החי, אפשר ואפשר היה לפקפק בהרבה מדבריו ומעשיו [...אבל] הרצל הדמות האידאלית, כמו שהוא הולך ונברא עתה לעינינו[...] מה נהדר יהיה מראהו ומה רב יהיה כוחו. "[...] הוא נתן לנו את עצמו בתור 'נושא' ל'שירת התחיה', נושא שיוכל הדמיון להיאחז בו בשביל לעשותו לגיבור לאומי עברי שבו יתגשמו השאיפות הלאומיות בצורתן האמיתית".

 
אגרות ברכה שהפיצה המדינה בכיבובו של החוזה

הערצת אישיותו של הרצל הפכה את המנהיג לאגדה עוד בחייו. תמונת דיוקנו נהפכה עם מותו לסמל הנפוץ ביותר של התנועה הציונית – תופעה מקובלת בתנועות לאומיות אירופיות שהציונות היתה אחת מהן. הדיוקן היה בבחינת הצהרת זהות: קנית הרצל, קנית חלק ושותפות בסיפור. הצבת את דיוקנו או תמונתו – הגדרת את המרחב כמראה מקום ציוני. התפתחות הטכנולוגיה של הצילום, התקדמות והתרחבות שיטות ההדפסה, השכפול וההפצה, הביאו להופעת דיוקנו של הרצל באינספור ביטויים של גרפיקה ואמנות שימושית שסימנו והגדירו את המרחב הציוני.

מראהו כשל נביא קדמון בלבוש מודרני השתלב בציפייה יהודית רבת דורות לבוא המשיח, שבעיני רבים התגלם בדמות הרצל. מרכזיותו של האיש בחלום הלאומי, הדל עדיין במראה גיבורים לאומיים מודרניים, בצד היות דיוקנו המרשים קל מאד לזיהוי, הביא לשימוש בדיוקנו על ידי התנועה הציונית למן הקונגרסים הראשונים.

הרצל עצמו היה מודע לערכו החזותי והניח אחריו מבחר גדול של תצלומים וציורי דיוקן ששימשו מקור מרכזי בעיצוב דמותו באמנות השימושית. כך טרח המנהיג לשוב ולהצטלם כדי לקיים מראה "אותנטי" של מפגש עם הקייזר הגרמני במקווה ישראל; כך הניח לליליין לצלמו בתמונת המזכרת המונומנטלית שלו, צופה בריין ממרפסת מלונו; וכך שימש מודל בפני צייר הפורטרטים ההונגרי ג' קופאי, הצייר הרמן שטרוק, הפסל פרידריך באר ורבים אחרים – מודע להיותם של הציור, הצילום והתיעוד החזותי מכשירי תעמולה מודרניים להפצת הרעיון הציוני.  

להיט שיווקי

תיאור הדיוקן בפרופיל הוא אחת מהצורות המסורתיות בהיסטוריה של האמנות. דיוקן הרצל בפרופיל היה קל לזיהוי ופשוט לתרגום ונהפך ללהיט שיווקי בידי התעמולה הציונית וכן בידי יצרנים לא יהודיים. עוד בחייו שימש דיוקנו אלמנט שיווקי מוכר של חפץ ואידיאה. כך, כוס זכוכית מ-1898, שמעליה הכריז הרצל: "למען ציון לא אחשה", כך בשעון כיס, עבודת כסף ואמייל מ-1903, שבמרכזו לוח הספרות העבריות שלו דיוקנו של המנהיג, כך בקופסת סיגריות שיוצרה בבזל ונשאה את דיוקנאותיהם של הרצל ונורדאו, וכך במראה דומה מעל גלויות אגרות ברכה, ואפילו דגל לשמחת תורה שיוצר ברוסיה ב-1902.

מותו של הרצל היה כמובן נקודת ציון להאצה והגברה בהפקת מראה דיוקנו. תהילתו החזותית התקיימה בכל רחבי העולם היהודי-ציוני באמצעות מפעלה הגרפי של הקרן הקיימת, שהביאה את נוכחותו האידאית לכלל מציאות חזותית "מתחייבת", באמצעות כרטיסים, בולים, גלויות וכרזות. אמני בצלאל שבו להבליטו בצלחות קישוט, בלוחות גבס ובעץ, ואף כדיוקן צרוב ומעוטר על תרמיל פגז בריטי של מלחמת העולם הראשונה. תמונת דמותו המוכרת עיטרה תדפיסי תמונות, כרזות ושטיחי קישוט, כחלק מתמונת אמנות מזרחית מסורתית.

הקמת המדינה נתנה את האות למגוון תוצרי מזכרת שבהם הובלטה דמות הרצל גם כתזכורת מסמלת לאיקונה של ריבונות במעמד הכרזת המדינה. בין התוצרים בלטו צלחות הקישוט במגוון עיצובים ובחומרים רבים, בישראל כמו גם ברחבי העולם היהודי: צלחות זכוכית ופורצלן, צלחות מזכרת מנחושת שבמרכזן מדליית ברונזה של הדיוקן המוכר, צלחות נחושת מרוקעות ביד נאיבית אוהבת של סמלי ריבונות כמו מפת המדינה, סמלה ודגלה ובצדם כתובות ופסוקים.

דמות הרצל הובלטה באגרות ובפנקסים לילדים, בשלל תעודות מצוירות של גן, במקראות, בספרי לימוד ובספרי קריאה ובתעודות נטיעת עצים שבהן נתקיים גם דיוקן הרצל כשותף חזותי פעיל למעשה הציוני הטוב. תהילתו נוצלה כמובן להפקת שלל תוצרים לילדים – למן נייר עטיפה של מסטיק ועד לגב אחורי של מחברת או יומן. דיוקנו הובלט בתמונות איסוף, משחקי רביעיות של קלפים ועיטורי קופסאות של משחקי לוח. תמונתו שימשה דגם לתמונות רקמה, לתבליטים מגבס ונחושת של עבודה עצמית ואף כמתווה לעבודת דיקט ומשורית – תוצרים מתבקשים של שיעורי המלאכה בבתי הספר בשנות ה-50 וה-60. עבודות הרקמה, המתכת והעץ אפשרו גם לילדי ישראל לרקוע, לנסר ולרקום את תמצית זהותם הציונית כחלק מחינוך שכיוון כמובן להכרה והזדהות עם סמלי הריבונות הציונית כאן בארץ מולדת. " דיוקנו הובלט בתמונות איסוף, במשחקי רביעיות של קלפים ובעיטורי קופסאות של משחקי לוח. תמונתו שימשה דגם לתמונות רקמה, לתבליטים מגבס ונחושת של עבודה עצמית ואף כמתווה לעבודת דיקט ומשורית – תוצרים מתבקשים של שיעורי המלאכה בבתי הספר בשנות ה-50 וה-60 "

למן סוף שנות ה-50 שוב לא התקיימה תהילתו החזותית של הרצל. דיוקנו המשיך לעטר מעט מתוצרי הגרפיקה השימושית, תמונתו המשיכה לקיים היבטים ממלכתיים של עיצוב ממסדי, כמו כרזות מטבעות ובולים, אך היו אלה רק בחזקת גינוני טקסיות מחייבת. יובל ה-100 לחלום הציוני שהחל בבזל, שהשתלב עם יובל 50 למדינה, שב והזכיר לרגע קצר גם את הרצל בשלל תוצרי המערכת החינוכית הפורמלית ומעט תוצרי מזכרת חגיגיים.

בשנה ה-55 למדינה, נוסף דיוקן הרצל לדגל המדינה כקישוט המוצמד לחלון המכונית. על מראה הפלסטיק הצבעוני המחויך נרשם באותיות בולטות "ד"ר הרצל", כנראה גם לטובת הדור שאולי לא ידע – ואם תרצו, זאת כל ההגדה.
 

ד"ר חיים גרוסמן ישתתף באירוע ראש חודש אייר "הרצל אמר" 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי