בתנאים אידיאליים

01.08.13

יאפים עם ג'יפים הם הלהקה הטובה ביותר ש(כנראה)לא שמעתם, וביום ראשון הקרוב יש לכם הזדמנות לתקן את העניין בחצר בית הספר לארכיטקטורה של בצלאל. הסולן וכותב רוב החומרים, דניאל קיצ'לס, מסביר למה לא צריך להסביר את המוזיקה

עיתונאי תרבות בישראל מרבים להשתמש בסופרלטיב "לא משחק את המשחק" כדי להחמיא ליוצרים. הכוונה בביטוי הזה היא לאדם שמתרכז בעשייה שלו בלבד ונמנע, עד כמה שאפשר, מלשתף פעולה עם מכבש יחסי הציבור המסיבי. מושא המחמאה העיקרי בימים אלה הוא הקומיקאי אילן פלד, שכיכב בסדרות "אחד העם 1" ו"אחד העם 101" ובאחרונה הבריק בפרסומת לדגני בוקר בהופעה שגנבה את ההצגה מהחלב ומהפירות היבשים. פלד, כך מתברר, ממעט להתראיין ומסרב בנימוס לכל מיני חברות מסחריות שמזמינות אותו לראות ולהיראות באירועי השקה, מה שמעלה את קרנו בקרב עיתונאים. מפתיע שדווקא סירוב להתראיין הוא מה שגורם לאותם כתבים להעריך יוצרים, ונראה שהסיבה לכך טמונה במבנה הנפשי של מי שמסקרים תחום שבסתר לבם תמיד חלמו לעסוק בו בעצמם.
 
קיצ'לס (משמאל) ויעיש. אם שבעה אנשים יאזינו לנו, זה גם בסדר (צילום: עינת אמיר)
מוזיקה, להבדיל מטלוויזיה וקולנוע, היא תחום שבו שיתוף פעולה עם התקשורת הוא כמעט הכרחי כדי שהקהל יידע איך האמן בכלל נראה. מעט מאוד הרכבים וזמרים נמנעים מלהיחשף, והמעטים שאינם משחקים את המשחק נהיים ידועים בזכות אותו סירוב. אחת הדוגמאות הכי מובהקות לסירוב כזה הוא של הרכב האינדי "יאפים עם ג'יפים", שהקשת שמו בגוגל מעלה שלושה ראיונות בלבד שנתנו חברי ההרכב דניאל קיצ'לס ונועם יעיש ב-11 שנות פעילותם.
 
מה שבולט במקרה של ה"יאפים" (שיופיעו בראשון, 4/8, בשעה 21:00 בחצר בית הספר לארכיטקטורה של בצלאל ברחוב שמואל הנגיד 10 בירושלים, במסגרת "עונת התרבות" בעיר) הוא ששאלת הנגישות שלהם חורגת מנושא שיתוף הפעולה עם הראיונות ועולה לא פעם גם בהקשר של המוזיקה שהם עושים. רבות מהביקורות - המפרגנות מאוד, יש לציין - שנכתבו על שלושת האלבומים של ההרכב דנות במידת הקומוניקטיביות של המוזיקה ובאתגר שהיא כביכול מעמידה בפני מי שרוצה לצלול אליה. אותן ביקורות עשויות להבהיל את מי שאינו מכיר את "יאפים עם ג'יפים", אך למעשה, מדובר באחד ההרכבים המשובחים שפועלים בישראל. ההאזנה להם היא קודם כל הנאה ורק אחר כך אתגר.

 
"ההתעסקות של התקשורת בשאלה 'עד כמה המוזיקה מתקשרת' מתרחשת רק אחרי שהמוזיקה כבר קיימת", אומר קיצ'לס, סולן ההרכב, שגם כותב ומלחין את רוב השירים. "אי אפשר להתעלם מהקטע הזה לחלוטין כי הרי מוזיקה זו שפה, זה כלי תקשורת, ולא אגיד לך שאנחנו מתעלמים מהאספקט הזה לגמרי בזמן שאנחנו עובדים על השירים. השאלה לגבי כל יוצר היא עם כמה אנשים אתה שואף לתקשר ועד כמה אתה נאמן למה שאתה מאמין בו. זה הציר שכל מוזיקאי נע עליו, וכל אחד יכול להגיד לך לגבי עצמו איפה הוא ממוקם. במקרה שלנו, ההתעסקות בשאלה 'עם כמה אנשים המוזיקה תתקשר בסוף' היא מינימלית, ואם בסיום התהליך יהיו הרבה אנשים שירצו את זה, אז אחלה, ואם לא, אז גם בסדר". 
 
אם רק שבעה אנשים היו קונים את האלבום האחרון שלכם "קיץ בעור נמר", שיצא ב-2011, זה לא היה מפריע לך?     
 "לא חושב שזה היה מפריע לי, אבל זה היה מבאס לדעת שהקהילה שאנחנו פונים אליה היא כל כך קטנה. הרי בארץ הקהילות קטנות גם ככה, וכל מוזיקאי משרת קהילה מסוימת, אבל אם זה היה גודל הקהילה שאוהבת את המוזיקה שלנו, ותפקידנו לספק תוכן לשבעה אנשים, אז כנראה זה המקום שלנו. בוא נאמר שהמציאות לא רחוקה מזה מבחינת היחס בין כמות האנשים ששומעים אותנו לעומת גודל האוכלוסייה בישראל, אם אתה משווה למדינות אחרות ולסגנונות מוזיקה דומים לזה שאנחנו עושים". 
 
מה פתאום מתפרנסים ממוזיקה

מבחינת היכולת לתקשר עם כמות של אנשים, באיזה אופן הופעה חיה משנה את המשוואה?
 "בהופעה יש לך פידבק מיידי. אתה מקבל את החשמל על המקום, מפיק צליל ורואה מיד את האפקט שלו על המאזינים שלך. זה אחר לגמרי וזו גישה אחרת לנגינה מבחינתנו. יש בהופעה משהו הרבה יותר משוחרר, עם אנרגיות אחרות לגמרי מאלה שיש בהקלטת אלבום באולפן. בהופעות חשוב לנו לקחת את השירים מהאלבומים לעיבודים שיותר מתאימים לבמה, ולא לנגן אחד לאחד את מה שהוקלט. השינויים שאנחנו עושים לשירים בהופעות היו די חריפים, ומבחינתנו, זה אתגר נוסף וכיפי". " בירושלים, כמו בכל עיר פריפרייה שאינה תל אביב, יש דרייב גדול ליצירה של המעטים שעוסקים בזה. הסצנה קטנה, יש פחות מקומות להופיע והיחסים עם השוק המסחרי פחות חזקים, מה שמאפשר יושרה אומנותית גדולה יותר "
 
את האלבום הראשון הוצאתם ב-2002 בלייבל הירושלמי פאקט, שהפיק עצמאית הרכבים ירושלמיים טובים נוספים בזמנו. דובר אז על סאונד ירושלמי חדש ומסעיר. אתה חושב שיש סאונד מאופיין כזה גם היום?
 "גם בתקופה של פאקט לא חשבתי שהיה אפשר להרגיש סאונד ירושלמי כמו שאתה אומר. זה היה בעיקר בעיני המתבונן, משהו שעיתונאים שניסו להגדיר תקופה וסצנה המציאו. היו דברים משותפים בין ההרכבים בפאקט, בעיקר כי היו אנשים שהיו חברים בכמה הרכבים במקביל, אבל לא מעבר לזה. בירושלים, כמו בכל עיר פריפרייה שאינה תל אביב, יש דרייב גדול ליצירה של המעטים שעוסקים בזה. הסצנה קטנה, יש פחות מקומות להופיע והיחסים עם השוק המסחרי פחות חזקים, מה שמאפשר יושרה אמנותית גדולה יותר".

 
אתה ונועם יעיש, שניכם בני 33, מתפרנסים מהמוזיקה?
"מה פתאום, אין מצב. אנחנו לא יכולים להתפרנס מזה, כמו שרוב המוזיקאים בארץ לא יכולים. שנינו עושים דברים אחרים שלא קשורים לעולם המוזיקה ובמקביל עובדים על החומרים שלנו. אנחנו כל הזמן עובדים על דברים חדשים; יש עשייה מתמדת. אין לנו עדיין משהו קונקרטי על הפרק, אבל אני מקווה שבעתיד הלא רחוק נוציא עוד אלבום".
Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי