אפשר גם אחרת

דתניא: נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת, זיתים ועשאן שמן, ענבים ועשאן יין, תני חדא: אסור, ותני חדא: מותר; ואמר רב יוסף, תני גוריון דמאספורק: בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין. מאי טעמא דבית שמאי? דכתיב: גם - לרבות שינוייהם. ובית הלל? הם ולא שינוייהם.

(בבא קמא ס"ה, ע"ב-ס"ו, ע"א)

תרגום:
שנויה ברייתא (המפרשת את הפסוק מדברים כ"ג, י"ט): נתן לה (לזונה) באתננה חיטין ועשתה מהן סולת, זיתים - ועשתה מהם שמן, ענבים - ועשתה מהם יין, אחד שונה: אסור (לה להביא אותם אל המקדש), ואחד שונה: מותר. ואמר רב יוסף, שנה גוריון מאספורק: בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים. מה הטעם של בית שמאי? שכתוב (בפסוק) "גם" - לרבות שינוייהם. ובית הלל? "הם" ולא שינוייהם.

הקשר:
משנה א' בפרק ז' של בבא קמא עוסקת בתשלומים השונים שבהם חייב הגנב. בסוגיה התלמודית מופיעה מחלוקת בין ר' אילעא לר' חנינא: ר' אילעא טוען שאם חל שינוי ברכוש הגנוב (למשל, אם הפך הטלה לאיל בזמן שחלף), הרכוש במצבו החדש שייך לגנב. ר' חנינא חולק על הבנה זו וטוען שהשינוי אינו מקנה לגנב בעלות. הברייתא שתידון כאן מובאת אל הסוגיה כדי לנסות להעמיד את דעת שני החכמים בתוך מחלוקת עתיקה בין בית שמאי ובית הלל.

מה דין רכוש גנוב ששינה צורתו?
דיון:
הסוגיה שלנו מתמקדת בשאלת השינוי כמקנה בעלות: האם שינוי החל ברכוש הגנוב מעבירו מרשות בעליו הקודמים אל בעלות הגנב, או שמא אין השינוי משפיע על מהותו של הרכוש? שאלה זו מובילה לדיון בנושא אפשרותו של האדם להשתנות, ולעיסוק במשמעויותיו והשלכותיו של שינוי זה.

נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת, זיתים ועשאן שמן, ענבים ועשאן יין, תני חדא: אסור, ותני חדא: מותר - הפסוק בדברים אוסר על הבאת "אתנן זונה ומחיר כלב" אל בית המקדש כקורבן או כתרומה, כיוון ש"תועבת ה' אלוהיך גם שניהם". כלומר, כסף או רכוש שהושגו בדרכים שאינן כשרות בעיני אלוהים אינם יכול לשרת אותו. המחלוקת כאן עוסקת במקרים שבהם חל שינוי ברכוש מאז שהושג: אם קיבלה הזונה ענבים כאתנן ויצרה מהם יין - האם מותר לה להביא אותו, או את הכסף שקבלה בעדו, למקדש? לפי שיטת בית הלל, לזונה יש אפשרות "להלבין" את האתנן שלה ו"לתקן" אותו כדי שיוכל להתקבל אצל הקודש: אם תעשה בו שינוי כלשהו, היא תהפוך אותו מדבר הקשור בזנות וטמא מחטְא למשהו חדש וטהור, הראוי להיכנס אל המקדש. בית שמאי טוענים שאין דרך לתקן את המקולקל ו"להלבין" את האתנן, וכתם הזנות אינו ניתן להסרה ממנו. לדעת בית שמאי, שכרה של הזונה נשאר אתנן בזוי גם אם ישתנה מענבים ליין.  

מחלוקת זו בין בית שמאי לבית הלל דומה למחלוקת ביניהם בעניין הקורה הגזולה, בתוספתא ב"ק, י"ב: "הגוזל את המריש ובנאו בבירה, בית שמאי אומרים: יקעקע את הבירה ויטול את המריש, ובית הלל אומרים: מחשב כל מה שהיה שווה ונותן לבעלים מפני תקנת שבין". בית שמאי טוענים שם שהגנב חייב להחזיר את הקורה שגנב, גם אם היא משמשת כעת כאחד מיסודות ביתו, ואילו בית הלל מתירים לו להחזיר רק את מחירה, כדי לאפשר לגנבים תשובה וכפרה. נראה כי בשני המקרים מקילים בית הלל על החוטאים לשוב מדרכם הרעה ומאפשרים להם "סולם" כלשהו לרדת בו מעץ החטאים, ואילו בית שמאי מתקשים יותר לסלוח, וטוענים שאין קיום ל"חצי תשובה", אלא רק לתיקון מהותי מן היסוד.

תושבי שדרות בדרך לנופש על חשבון ארקדי גאדימאק מאי טעמא דבית שמאי? דכתיב: גם - לרבות שינוייהם. ובית הלל? הם ולא שינוייהם - בית הלל ובית שמאי חלוקים בפירוש הפסוק בדברים ושניהם משתמשים בכלי המדרש: תשומת לב למילים ספציפיות, שלכאורה אינן הכרחיות בפסוק - "גם" ו"שניהם". ההבנה שהמילה "גם" באה לרבות משהו על פשט הפסוק ולהרחיב את חלות הציווי או האיסור שלו היא אבן יסוד נפוצה במדרשי התנאים. במקרה זה טוענים בית שמאי שהמילה "גם" מלמדת שהאיסור להביא אל המקדש את אתנן הזונה חל גם כאשר אותו אתנן השתנה במהלך הזמן או בידי הזונה עצמה (למשל, הענבים שהשתנו ליין). בית הלל טוענים שהמילה "שניהם" מלמדת שרק אתנן הזונה ומחיר הכלב, שבפשט הפסוק, אסורים.

המחלוקת בין ר' אילעא לר' חנינה, שבגינה הובאה הברייתא הנידונה כאן בתוך הסוגיה התלמודית, נוגעת לשאלת מעמדו של השינוי כמחולל בעלות חדשה. הדוגמאות שבהן הם דנים מתרכזות בשינוי הנוצר כתוצאה מכוחות טבע, כגון הזמן החולף (הטלה התבגר והפך לאיל, העגל גדל והפך לשור). במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי מדובר שינוי מסוג אחר: הענבים לא הפכו ליין מעצמם, אלא בידי הזונה. כלומר, השינוי שחל ברכוש שהושג בחטא (גניבה או זנות) נגרם על ידי האדם שברשותו הוא נמצא. נדמה לי ששינוי מסוג זה אכן משמעותי יותר ומשפיע יותר על המהות של המשתנה ועל הקשר בינו לבין מי ששינה אותו: היין שייצרה הזונה כבר אינו שייך ללקוח, ששילם בענבים; היא שינתה את האתנן והפכה אותו משכר על זנות למשהו חדש, שאינו דומה בטעמו ובריחו (גם באופן מטאפורי) למקורו, וקשה לשייכו למרחב הנפשי והקיומי שממנו נלקח. זוהי גם עמדת בית הלל בברייתא הנידונה כאן.

הדיון ביכולת השינוי להשפיע על המהות ועל תחושת השייכות מוביל אותי לעיסוק באפשרותו של האדם להשתנות. התלמוד קובע ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (ראו למשל בבלי יבמות כ"ב, ע"א), ומכוון לכך שהשינוי החל באדם במהלך הגיור הוא מוחלט ומהווה לידה מחדש עבור הגר. באמצעות הגיור, מנתק עצמו הגר ממקורותיו ומשורשיו ומקבל על עצמו בעלות מחודשת כיהודי. במחלוקת על מעמדם של הגרים בתוך העם היהודי מוכרות שתי עמדות יסוד: ר' יהודה הלוי טוען (ספר הכוזרי, מאמר ראשון, כ"ז) שהגיור אינו הופך את האדם ליהודי ככל היהודים, כיוון ששורשיו בעולם הנוכרי; לעומתו, אומר הרמב"ם לר' עובדיה הגר (שו"ת הרמב"ם, רצ"ג): "אברהם אבינו ע"ה הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר". כלומר, ריה"ל אינו מוכן למחוק את עברו ויסודו של אדם גם אם עשה שינוי משמעותי ודרסטי בחייו, ואילו הרמב"ם מקבל את השינוי שבגיור כמוחלט ומגדיר את הגר כבן לעם היהודי (כאילו יצא מרשות הוריו הביולוגיים והועבר לרשות אברהם אבינו). כדאי לשים לב, שבית הלל, המבקשים להקל על השבים (אלה הבוחרים להשתנות, בדומה לגנבים ולזונות, ולהבדיל - הגרים), מכירים בכך שהקורה הגזולה - גם אם הוחזר מחירה - עדיין מחזיקה את יסודות ביתו של מי שמבקש לשוב מדרכו. במובן זה, דרכם דומה לדרכו של ריה"ל בספר הכוזרי. בית שמאי, שדורשים את קעקוע הבית שנבנה מקורה גזולה ואוסרים על הזונה להביא אל המקדש את אתננה בכל צורה שתיתן לו, קרובים לעמדת הרמב"ם, המקבל את הגר כמי שנולד מחדש ובנה את חייו על יסודות חדשים.

מחד גיסא, אני חוששת שגישה המכירה בשינוי כמחולל תמורה מהותית וכמעביר אדם מרשות אחת לאחרת מעודדת אנשים להמציא עצמם מחדש על ידי הניסיון למחוק את אבני היסוד של אישיותם וחייהם. מאידך גיסא, אני רוצה להאמין ששינוי שעושה אדם בעצמו (אם בתהליך אישי, כמו אצל הגרים, ואם בשינוי של רכוש מ"חיים קודמים", כמו במקרה של הזונה) נותן לו פתח לתיקון וללידה מחדש. 

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. הנחתה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".