ארבעת הבנים של לאה גולדברג

א. שאינו יודע לשאֹל

אמר שאיננו יודע לשאֹל:

גם הפעם, אבי, גם הפעם

את נפשי, שחזרה מעמקי השאול,

מלטה מֵעברה וזעם.

כי קטנו המלים מהביע השאול,

כי לַמָות אין ניב-שפתים,

ואני שאינני יודע לשאֹל

כבד פה אנכי שבעתַים.

כי צֻויתי לנוד בדרכים ארֻכות -

לא לחדוה, לא לשלוה, לא מנוח.

כי צֻויתי לראות ביסורי תנוקות,

על גויות עוללים לִפְסֹחַ.

כי הכו על עינַי מַגְלְבֵי פרשים

וצִוּוּנִי עינַי לִפקֹח,

זחלו אל לֵילי נחשים לוחשים:

לא לנום, לא לחלֹם, לא לִשכֹּח.

ואני לא ידעתי, הֲלִי האשם,

הבגדתי, המעלתי -

לא רשע אנכי, לא חכם אף לא תם.

ועל כן שאלות לא שאלתי.

ועל כן לא דרשתי נקם ושִלם,

ולא אח לי ולא מלאך לי -

והגעתי אליך בודד ושלם -

ואתה, אם תוכל, פְּתַח לי.

 

צילום: לע"מ

ב. רשע

אמר הרשע: אבי, אבי,

אינני חפץ לְרַחֵם,

כי יבשה דמעתי, וַיִקְשֶה לבבי

בראותי מֶה עשו לכם.

בראותי את בתך הקטנה בדמהּ

מקמצת אגרוף פעוּט,

וריסיה נוגעים בעפר-אדמה,

ועֵינָה מְשַוַּעַת: לָמות!

בראותי להקות של כלבים מְשֻסִּים

בתינוק כחוש-בשר בן חמש;

בראותי הנָסים מבתים הרוסים

אל השְחור, אל הבור, אל האש.

ונדרתי להיות ערירי וחפשי,

אכזרי וצונן וזר, -

עד שבאו אלי מבקשי נפשי

ודיני, גם דיני, נגזר.

אין מְתֹם בנפשי, אין מְתֹם בבשרִי,

הִשִיגתני נקמת אדנָי.

והגעתי אליך בודד ונכרי.

ואתה הקהה את שִנַּי.


ג. תם

שבכל הלילות נדלקים כוכבים בשמים.

ותלויים הטללים על ענף כדמעות על ריסים,

שבכל הלילות נדלקים כוכבים בשמים

ואנשי הֶערים מדליקים פנסים.

ושלוה עמקה וברוכה אל עינֶיך נִבֶטֶת

בזכרון הלִבּוּב של זכרון ילדים ישֵנים,

שבכל הלילות דומיה, צִפִּיה ורטט -

הלילה הזה כֻּלוֹ יגונים.

שבכל הלילות מול רקיע אפל וזָחוֹחַ,

מול ירח חולה הֲזָיוֹת ומול שביל החלב,

מהלכים בגנים אפלים בין בִּעות וניחוח

רפאים עגומים וגדולים של היום שחלף.

שבכל הלילות איזו יד זֵידונית מְכַוֶנֶת

את רוחי התְמֵהָה אל מִרמת האורות הכָּבים.

שבכל הלילות צִפִיה דומיה וענֶנֶת, -

הלילה הזה כֻּלו כוכבים.


ד. חכם

והאב על בְּריחים סגר הדלתות

ולא קם ולא פְתָחָם -

וַיִכְרַע להביט אל עיניו המתות,

אל עיניו של הבן החכם. 


פורסם בשנת תש"י