האם כל כהן, עם לידתו, משתייך למועדון יוקרתי ומקודש, או שמא הוא צריך להתאמץ לרכוש בזכות עצמו את התואר הנחשק? אלי ויסברט מפשפש בסוד הגניום היהודי. עליות - פרשת אמור
ראשון
ההתחלה נכונה: מישהו נבחר. מישהו נמשח. העם צריך, הוא האיש הנכון. כליא ברק לרצונות נאצלים יותר, לרגשות מרוממים יותר. נציג שמיים עלי אדמות ונציג האדמות עלי שמיים.
כהן.
שני
אל תשתנה לי, אתה שומע? אני צריכה אותך ככה. בדיוק ככה. עם המבט המצועף והמילים היפות. אל תקשיב כשאני אומרת לך שאתה חי בסרט, לא מחובר למה שבאמת קורה. ככה אני רוצה אותך. שומר לי על האופציה שלא בחרתי בה. מסמן את הדרך החוצה, למעלה. נקי מאילוצים ומורכבויות ופשרות ואכזבות.
עכשיו תחליף את המכנס המטופש הזה. מה אתה? סלב?
שלישי
אמור אל-הכוהנים בני אהרון; ואמרת אליהם: לנפש לא-ייטמא בעמיו. כי אם-לשארו, הקרוב אליו - לאימו ולאביו, ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא-הייתה לאיש - לה ייטמא. לא ייטמא בעל בעמיו להיחלו. לא יקרחו קורחה בראשם, ופאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת. קדושים יהיו לאלוהיהם, ולא יחללו שם אלוהיהם, כי את אישי יהוה, לחם אלוהיהם, הם מקריבים - והיו קודש.
אישה זונה וחללה לא ייקחו, ואישה גרושה מאישה לא ייקחו, כי קדוש הוא, לאלוהיו. וקידשתו כי את לחם אלוהיך הוא מקריב. קדוש יהיה לך, כי קדוש אני יהוה מקדשכם. ובת איש כוהן כי תיחל לזנות - את אביה היא מחללת, באש תישרף.
רביעי
בשנת 1997 נשלח על ידי פרופסור קרל סקורצקי ועמיתיו מכתב לכתב העת Nature שכותרתו "כרומוזומי Y של כהני דת יהודיים". במכתב טענו החוקרים כי מצאו מאפיין תורשתי השכיח יותר בכרומוזום Y של כהנים מאשר באוכלוסיות אנושיות אחרות. בשנת 2000 נטען כי מאפיין תורשתי זה מופיע גם בקרב בני קבוצת הלמבה, החיים בדרומה של יבשת אפריקה וטוענים שמוצאם יהודי. בשנת 2003 טענה קבוצתו של פרופ' סקורצקי כי מצאה סמן תורשתי משותף ללויים אשכנזים. חוקר אחר חלרק על טענה זו בשנת 2006. גם על המחקרים הקודמים נמתחה ביקורת, בין היתר משום שלא הוכחה המובהקות הסטטיסטית של ממצאיהם. בשנת 2006 טענו דוקטור ליאת עין-דור ועמיתיה למכון ויצמן כי דרוש מדגם של אלפי נבדקים מכל קבוצת אוכלוסייה כדי למצוא סמן תורשתי עקבי, שאינו משתנה ממחקר למחקר. לפיכך, הסמן התורשתי שכונה בתקשורת "גן הכוהנים" אינו אלא תולדה מקרית של שישים ושמונה הכהנים שנבחרו למחקרם של פרופ' סקורצקי ועמיתיו. בספטמבר 2007 טענו עמוס טנאי ואריק סיגייה כי ההנחות הכמותיות שבבסיס מדידות המרחקים התורשתיים שנעשו עד כה תקפות עבור חיידקי קולי, אך לא עבור בני אדם או זבובי פירות.
(ויקיפדיה)
חמישי
זה אף פעם לא עובד. זה לא יכול לעבוד. כי זה לא נעצר שם. הכהונה, כל סוג של כהונה, מבקשת להנציח את עצמה. הבנים, הנכדים, אלה שנולדו אל תוך הקדושה, שומרי החותם - הם לא מצליחים ליצור מתוכם את הגדולה הנדרשת מתפקידם המולד. מה שהתחיל כשליחות הופך למעמד, מה שביטא עולם פנימי נעשה לסממן חברתי. בנו של המלך גדל כנסיך. הוא לא לחם, לא כבש, לא הקים ממלכה. את החובות והזכויות הכרוכות במעמד הוא קיבל בעל כורחו ובעל כורחו הוא יעביר אותה הלאה.
שישי
לשמור על השושלת; לשמור על העסק; לשמור על הקיבוץ; לשמור את הכיפה על הראש - מתי חדלנו מלכהן והתחלנו להתגונן? מה היה הרגע בו הפך המעמד למבצר ותחושת השליחות לאימת חידלון? ממתי אנחנו ממשיכים רק כדי לא לאכזב את אבא?
שביעי
לא כל כהן צריך לעבור תהליך של גאולה פנימית, את אומרת. בשביל להזות אפר פרה אדומה צריך בסך הכל אצבע. אבל אני לא מסכים, אלא רוצה כהנים שיהיו כהנים, משיחי אל, לא חברי מועדון עתיר הטבות.
בתו של שופט תהיה, מן הסתם, עורכת דין; בנו של הגנרל עשוי להיות קצין; ילדים נולדים אל תוך דעות פוליטיות, אל תוך מערכות ערכים, אל תוך סטטוס חברתי - אבל בנו של מי שעשה את המסע לא מתחיל מפסגת ההר. הוא מתחיל מלמטה, כמו כולנו. את הדרך הוא יצטרך לעשות בעצמו.
מפטיר
ובזה, רבותי, מותר האדם מזבוב הפירות.
אלי ויסברט
לתגובות: editor@bac.org.il