 |
מבחינה מסוימת יש צדק בטענות המצרים, המטפחים את אתוס הניצחון שלהם. צליחת התעלה היתה מבצע צבאי מרשים, ואי אפשר לזלזל בהצלחת ההונאה המודיעינית שקדמה לה. אלא שהמצרים שכחו עניין פעוט אחד. בדיוק כפי שכדורגל משחקים 90 דקות, גם מלחמת אוקטובר לא הסתיימה כעבור יומיים. היא הגיעה לסופה ב-24 באוקטובר, כשחיל החלוץ הצה"לי הגיע למרחק של 101 ק"מ מקהיר מבלי שכוח מצרי מונע את התקדמותו. הארמיה השלישית היתה מכותרת ונתונה לחסדי הצבא הישראלי. המצרים ספגו 10,000 אבידות בקרב חייליהם. סאדאת אמנם נשא בקהיר נאום ניצחון, אך זה נישא בשעה שטנקים ישראליים כבר שעטו בצד האפריקאי של התעלה.
המצב בחזית הסורית היה גרוע יותר מבחינת האויב. החרמון הסורי נתפס לבסוף, חיל המשלוח העיראקי הוכה קשות, ודמשק נכנסה לטווח הארטילריה הישראלית. לאחר שלושה שבועות של מלחמה, נראתה מפת הכוחות רע מאוד מבחינת הערבים.
אלא שניצחון במלחמה אינו נמדד במספר ההרוגים ובכלי המשחית שהושמדו, אף לא בתפיסת חבלי ארץ גדולים יותר מאלה של היריב. הניצחון נמדד בשאלה מי השיג את מטרותיו במלחמה. כדי לענות עליה, יש לבחון את האירועים באספקלריה רחבה יותר.
המצרים הבינו שהשלום עדיף
מאז שהוכו הכוחות הסוריים ברמת הגולן, לאחר תקופה קצרה של התשה, השתרר שקט בגבול. הכוחות הסוריים לא ניסו מאז את כוחם בשדה הקרב, ונדמה כי שלל המכות שחטפו במלחמה – כמו חיסול חיל הים הסורי, פגיעה קשה בתשתיות והפצצת המטכ"ל בלב דמשק – יצרו הרתעה אפקטיבית. המשטר הסורי חושש מאז ליציבותו ולפגיעה בסמלי השלטון, והוא מסתפק בבחישה עקיפה בביצה הלבנונית.
בגזרה המצרית התמונה שונה לגמרי לכאורה. המצרים השיגו את מטרות המלחמה שלהם עד הגרגר האחרון של סיני. מבחינתם, אפשר בהחלט לומר שניצחו. אלא שגם במקרה זה, יש לבדוק את ההתרחשויות בטווח הרחב יותר.
לאחר מלחמת ששת הימים סירבו מדינות ערב לכל משא ומתן שיוביל לשלום עם ישראל. בעקבות מלחמת יום הכיפורים נוצרו התנאים להסכם שלום בין ישראל למצרים. מלכתחילה, לא התכוונה ישראל להחזיק בשטחי סיני (למרות התרברבותו של משה דיין כי עדיף שארם-א-שייח ללא שלום). שאיפתה של ישראל היתה לקבוע גבולות קבע מוסדרים ולקבל הכרה משכנותיה. לכן ניתן לומר כי הכרעתה של מצרים בשדה הקרב הובילה את המצרים להכרה כי טוב יהיה להם להשלים עם מדינת היהודים בגבולותיה, מה שאכן קרה.
מתברר, אם כך, שאין הכרח שאחד מהצדדים יפסיד. הן מצרים והן ישראל הרוויחו בסופו של דבר מההתרחשויות שהובילו להסכם שלום ביניהן. שיתוף הפעולה ביניהן בכל הנוגע לרצועת עזה מוכיח זאת מדי יום. שתי המדינות יכולות כעת להפנות משאבים יותר לרווחתם הפנימית.
ובכל זאת, היה מי שהפסיד מהמלחמה. המשפחות השכולות משני הצדדים שילמו מחיר כבד ולא הכרחי – אם הסכם השלום היה נחתם לפני עידן המלחמות של 1967-1973.
אסף וול
*
ערך מוסף, אתר התוכן של בית אבי חי, גאה לסכם שנה ראשונה ברשת. במהלך השנה האחרונה העלינו מאות מאמרים, כתבות ועבודות וידאו. לעיתים היינו ביקורתיים, לפעמים משועשעים, פה ושם מעמיקים ולפרקים הגותיים. השתדלנו לחבר ולהיות מחוברים - לחיים, לרעיונות, לאנשים.
במהלך השנה האחרונה הצטרפו גולשים רבים למעגל הקוראים הקבועים. שמחנו לקבל תגובות רבות ומגוונות. נשמח להמשיך ולקבל מכם תגובות נוספות. הצלחנו לעניין גם אתכם? ספרו עלינו לחבריכם. שנה טובה!
