קולות הימאים

ספינה - רב אמר: כיוון שמשך כל שהוא - קנה; ושמואל אמר: לא קנה עד שימשוך את כולה. (בבא בתרא ע"ה, ע"ב)

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק החמישי של מסכת בבא בתרא עוסקת במכירת ספינה. בדומה למשניות בפרק הקודם, גם כאן מבקשת המשנה להגדיר את גבולות המכירה: מה כלול מאליו בספינה הנמכרת ומה צריך להימכר בנפרד. חלק נרחב מן הדיון התלמודי במשנה זו מוקדש לקובץ ארוך של סיפורי ים ומסע מפי חכמים ולדרשות העוסקות בכוח האלוהי השולט במים וביצורי הים המופלאים. המחלוקת שתידון כאן מסיימת את קובץ הסיפורים והדרשות, ומתחילה דיון הלכתי בנושא המשנה, קרי: קניין.

דיון:
ספינה - הקשר היחיד, כך נדמה, בין קובץ הסיפורים והדרשות המופיעים בתלמוד (דפים ע"ג, ע"א-ע"ה, ע"ב) לבין המשנה טמון במילה זו: ספינה. כוחו של הים הוא כוח אלוהי, ואפילו למעלה מזה. זהו כוח קדום ומעורר יראה. רבים מן הסיפורים והדרשות המופיעים בקובץ שבסוגיה זו מבטאים את  עוצמתו של הים. הנה, למשל, דברי רבה (בבא בתרא ע"ג, ע"א, התרגום שלי): סיפרו לי יורדי הים: בין גל לגל (יש מרחק) שלוש מאות פרסות, וגובה (כל) גל שלוש מאות פרסות. פעם אחת הלכנו בדרך והרים אותנו הגל עד שראינו (את) בית מרבצו של כוכב קטן... ואם היה מרים אותנו יותר, היינו נשרפים מהבלו. הים אינו רק עצום בגודלו, אלא גם בכוחותיו ההרסניים. הסיפור מתאר חיבור פיזי בין הים והשמים. שני אלה קשורים באופן נוסף - הם נתונים לשליטה בידי אלוהים לבדו. דוגמה לתלות המוחלטת של הימאים באלוהים כשליט על הים נותן רבה בסיפור נוסף מאת יורדי הים (שם, התרגום שלי): הגל הזה, שמטבע את הספינה, נראה (שיש לו) כמו ציצית של אש לבנה בראשו, ואנו מכים אותו באלות שחקוק עליהן "אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה" (כדי להינצל ממנו).

היראה מפני כוחות הטבע הכבירים, והים בראשם, לא מנעה מבני האדם לנסות לכבוש אותם. אחד הביטויים לכיבוש מועט זה הוא הספינה - כלי הבנוי בידיים אנושיות ומתמודד מדי יום עם עוצמת הטבע וסכנותיו. הביטוי "יורדי הים", שחוזר בסוגיה פעמים רבות, מבטא את העובדה שהים נמוך יותר מן העולם לא רק במובן פיזי, אלא גם במובן מיתי - מקור הימים בתהום, המקושרת לשאול הרוחש "מתחת" לעולם ה"רגיל". ייתכן שיש בביטוי זה גם רמז לירידה מסוג שונה - ירידתו של הרודה, האדון, זה שנצטווה על ידי אלוהים "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית א', כ"ח). במובן מסוים, הימאים הם החלוצים שלפני המחנה האנושי במאבקו בטבע המתפרץ. במלחמתם-מלחמתנו זו הם נזקקים לכל תמיכה שתזדמן לידיהם וללבם, וזהו - ככל הנראה - הבסיס להיווצרות אמונות (תפלות? לא בטוח...), סיפורי גבורה ופנטזיה וגם מנהגים שונים ומשונים בקרבם.  

הימאים הם לא רק שליחי האנושות אל מול הטבע, אלא גם אנשי מסע והרפתקאות. המסעות בים - בוודאי בימים עברו - היו יוצאי דופן ואפשרו לאנשים להגיע למקומות רחוקים, שעין אדם אחר לא ראתה. הימאים, אם כן, בשל הגבורה הנדרשת מהם ובשל היותם "מגלי ארצות", היו מקור לא אכזב לסיפורים ואגדות. הסוגיה שלנו מביאה לא מעט כאלה (באחד מהם כבר דנתי בעבר, בדף הנושא את השם "על הבגידה"). הנה סיפור אחד, לדוגמה, מפי רבה בר בר חנה: פעם אחת היינו הולכים בספינה וראינו (את) אותו  הציפור שעומד עד קרסוליו במים וראשו ברקיע. והיינו אומרים: אין (כאן) מים (עמוקים) ואנו רוצים לרדת (למים) לקרר נפשנו. ויצא  בת קול ואמר לנו: לא תרדו כאן, שנפלה (כאן) גרזן לבן נגר זה, שבע שנים ולא הגיע על  האדמה, ולא משום שרבים המים אלא משום שרדופים (סוערים) המים (בבא בתרא ע"ג, ע"ב, התרגום שלי).

סיפוריהם המוטרפים של יורדי הים מהווים אתגר ללומדי התלמוד: הם לא רק מכבידים על ספינת התלמוד הקוהרנטית, החכמה, ההלכתית והמחייבת, הם גם עלולים להזיק לשלמותה ולסכן את מעמדה - אם איני מקבלת את אמיתות הסיפור על הציפור המופלאה שרגליה במים וראשה באדמה, אולי אטיל ספק גם בהלכה עצמה? שמיעת סיפורים כגון זה מפי ימאי או מספר סיפורים סביב המדורה היא עניין אחד, אבל למידתם כחלק מן התלמוד היא סיפור אחר לחלוטין. כיצד יש להתייחס אל סיפור כזה, כאשר הוא מופיע בתוך "קודש הקודשים" של עולם הטקסטים היהודיים, בתוך הספר שמהווה בסיס לא רק ללימוד, אלא גם לפסיקת הלכה עד ימינו?

אני מבקשת למצוא תשובות לשאלות אלה בתוך התלמוד עצמו, במשפט הראשון שבחרו עורכיו לשים מיד לאחר שמסתיים קובץ הסיפורים והדרשות. זה המשפט שבו המחלוקת בין רב ושמואל.

רב אמר: כיוון שמשך כל שהוא - קנה; ושמואל אמר: לא קנה עד שימשוך את כולה - רב ושמואל חולקים כיצד נעשה קניין של ספינה. ישנן כמה דרכים לקניין של נכסי דניידי, כלומר, נכסים שהם מטלטלין: בנוסף לתשלום כסף ולחתימה על שטר מכירה-קנייה, ישנן גם הגבהה, שבה הקונה מגביה את הנכס ובכך קונה אותו (נהוג בעיקר בחפצים קטנים), מסירה, שבה המוכר מוסר את הנכס בידי הקונה, ומשיכה, שבה הקונה מושך אליו את הנכס ובכך קונה אותו (כך למשל נוהגים בקניין בהמות). ספינה קשה להגביה או למסור, ולכן סביר שקנייתה נעשית באמצעות משיכה. גודלן של ספינות עלול להוות בעיה במקרה זה, ונדמה שעל כך חולקים רב ושמואל: רב טוען שבשל הקושי למשוך את הספינה כולה ולהעבירה למקום אחר, גם משיכה קלה ותזוזה מינימלית של הספינה תיחשב לפעולת קניין; שמואל טוען שאין לחלק בין ספינה לכל נכס אחר ולכן כדי לקנותה יש למשוך את כולה. הרשב"ם מפרש את דבריו כך: "שיביא סוף הספינה במקום שהיה ראשה עומד, דהיינו, שעקרה כולה חוץ למקומה".

הדיון ההלכתי הזה נדמה כל כך רחוק מאוסף דיווחי הימאים, סיפורי המסעות והדרשות הפלאיות שקדמו לו, ולמרות זאת אני מבקשת לטעון שניתן לקראו כאילו הוא מתייחס ישירות אליהם.

אני, הלומדת, היא הקונה של התלמוד. אני רוצה לקנות את הנכס הזה - אילולא כן, לא הייתי נמצאת כאן - והחכמים רוצים למכור לי אותו. אבל התלמוד, שלא כמו נכסים אחרים, אינו ניתן לקנייה בכסף או בשטר (בחנות אפשר לקנות את הספר, אבל לא את התוכן שלו), וגם לא בהגבהה. כיצד אוכל, אם כן, לקנותו?

רב ושמואל מציעים שתי שיטות קניין שונות, ובתוך כך מאפשרים שתי דרכים להתמודדות עם רצף הסיפורים שנידון כאן: לשיטת שמואל, עלי למשוך את כל התלמוד אלי, עלי לאמץ את כל תוכנו, את כל מרכיביו (כולל סיפורי ימאים ואגדות על לווייתנים מזרי אימה) כדי להופכו שלי; רב מציע שגם משיכה חלקית - אימוץ חלקים מן התלמוד - יקנו לי אותו. ניתן להתבונן במחלוקת זו גם באופן אחר: שמואל טוען שאין בעלות על התלמוד למי שאינו לומד הכל; רב טוען שגם מי שלומד מעט ראוי לבעלות כזו. הרשב"ם, לפי הבנה זו, מוסיף על שניהם: לדבריו, הקניין האמיתי על התלמוד ייעשה רק כשיזיזו הקונה - "ינער" אותו מעט, יקדם אותו למקום אחר, יחדש אותו.

יורדי הים של רצף הסיפורים הזה בחרו את דרכם בספינת התלמוד: הם חיים עליה, בתוכה ואיתה כל הזמן. אני, העומדת על היבשה ומתבוננת בתשוקה (ולא פחות מזה - ביראה) על הים, עדיין חוככת בדעתי כיצד לקנות לעצמי ספינה, ובינתיים מאמנת את זרועותי במשיכה.