צללי הכרך

רוב הזמן החיים פשוטים יותר במישור החוף.

שם, בחיק הכרך, המונח לו שאנן בין קו החוף לרכסי ההרים המצטיירים באופק ביום בהיר, זה כמעט לא מסובך לטפח את האשליה בקשר לאפשרות לקיים חיים נורמטיביים, שוחרי הנאות פשוטות, אשר אינם מתנהלים בצלה של חשרת עננים מאיימת.

בניגוד לירושלים, תל אביב היא עיר המדחיקה בקלות יחסית את הקונפליקטים. לא רק בין יהודים לערבים, עשירים כקורח ואביונים מרודים, דתיים מסוגפים וחילונים הוללים, אלא גם בין הדחף להתגייס ולשנות במעשים של מחאה וסולידריות את המציאות המטרידה, לבין התשוקה האסקפיסטית להתרכז בעצמנו ולהניח לכל זה. לא לדעת ולא לראות נכוחה.

בין שתי ערים. רון חולדאי וניר ברקת (פלאש 90)

כאשר מעמידים זו מול זו את השתיים - תל אביב וירושלים -  נעשה בהיר כשמש הזורחת מעליהן, שלפנינו פוזיטיב ונגטיב. אלא שאי אפשר לומר בביטחון מי היא מה. האם הפוזיטיביות, המשויכת באופן טבעי אל חוויית קיום משוחררת ותוססת, אכן מייצגת את הכמיהה האותנטית לטפח הוויית חיים אידיאלית ומוארת? או שמא הקדרות וכובד הראש המזוהים עם הירושלמיות, שלא מניחים לך לחמוק מכל מה שממש נגטיבי בארץ הזאת, הם שמשקפים את המציאות כהווייתה מבלי לאחז עיניים?

" מה שאפשר להפנות אליו את הגב בתל אביב, מזדקר לו בחדות בירושלים, ובזאת בעצם מתמצית הרלוונטיות שלה " מה שאפשר להפנות אליו את הגב בתל אביב, מזדקר לו בחדות בירושלים, ובזאת בעצם מתמצית הרלוונטיות שלה. במאבקיה הפנימיים ובאורחות חייה המקצינים לכת, ברחובותיה המתפתלים, בחומות המתנוססות בלבה ובבתי האבן המרהיבים שלה, היא מזקקת את ההוויה הישראלית המסוכסכת והבלתי מתחשבת באחרים לכדי תרכיז. בעצם היותה העיר שחוברה לה יחדיו ואשר מאיימת להתפרק בכל רגע נתון, היא חושפת כמעשה יומיומי, לפעמים כמעט אגבי, את השבריריות של קיומנו המשותף ואת האינרציה שבה הכל הולך ומתערער, הולך ונסדק.

תל אביב, לעומתה, שוכנת לה לבטח במובלעת שבה הניגודים הללו נמצאים במצב דיפוזי וקווי המתאר מתמוססים. אלמלא היתה ירושלים חמורת סבר, זעפנית ונוקשה ומתעקשת לסבך כל עניין פשוט, לא היתה יכולה תל אביב לרכך כך את עמדותיה, לטפח את האלטרנטיביות שלה לכל מה שהוא  ישראלי במובן הלא פוטוגני, לשמש כעיר מקלט ומפלט מהקרתנות. בדיוק בגלל זה, למקם את ירושלים בתודעה כעיר נידחת שיוצאת בהדרגה ובהתמדה מדעתה, זהו פתרון נוח שמסייע להונאה העצמית. וממילא, העמדת הפנים הזאת נהיית מסובכת יותר משנה לשנה. משום שאם ירושלים היא בירת ישראל מתוקף היותה מייצגת של המנטליות הישראלית הזאת בנאמנות רבה ומובהקת יותר מאשר תל אביב, הרי שככל שההבדלים ביניהן הולכים ומתחדדים, אי אפשר שלא לתהות אם תל אביב, בעצם התכחשותה, אינה כה נועזת ומשוחררת כפי שהיא נדמית בעיני נתיניה, אלא בעצם שבויה בתדמיתה.