הרגע שאחרי

הרועים מגלים ליעקב שהאישה שמתקרבת עם הצאן היא רחל, בת דודו. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ" (בראשית כ"ט, י-יב). אי-אפשר שלא להיות מוקסמים מרגע המפגש הזה, שבו יעקב מפגין את חוזקו ואת רגישותו כאחד. המשך הסיפור מוכר לנו: יעקב מציע ללבן שהוא יעבדו שבע שנים ברחל בתו הקטנה,  לבן מסכים ואז מגיעה אחת משורות האהבה היפות ביותר שנכתבו אי־פעם: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כ״ט, כ).

התורה אינה מגלה לנו אם במהלך שבע השנים הם בילו עשרות שעות בשיחות נפש, טיילו יחדיו לאור ירח, כתבו זה לזו שירים, או שאולי בכלל היה אסור להם להיפגש ביחידות, וכל השנים האלו הם יכלו רק להציץ זה בזו מרחוק ולחלום. דויד גרוסמן כתב שלא פחות משאהב יעקב את רחל, הוא אהב את הציפייה לרחל: את המשחק האיטי הזה עם הזמן, את העונג של הציפייה (סיפורי ראשית, עמ' 393). יהודית כפרי כינתה זאת "המרחק הנפלא", שמשמר קסם מרהיב של ״עוד מעט״; שאינו רחוק מדי אך גם אינו קרוב מדי – כמעט נוגע (לנצח אנגנך, עמ' 426).

כעת מגיע הרגע שאליו מתנקזת כל הציפייה, ואז לבן עושה ליעקב תרגיל: מתחת להינומה, מוסתרת היטב, נמצאת לאה. "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה! וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי, הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?" (בראשית כ״ט, כה). קשה לדמיין את עוצמת האכזבה, את שברון הלב ואת הכעס של יעקב כאשר הוא מגלה שנמצאת איתו במיטה אחותה הגדולה של אהובתו. ומה עובר על לאה ברגעים האיומים האלה שבהם משיאים אותה בסתר למי שאינו רוצה בה? כמה עצב, כמה קנאה יש ברגע כזה. יעקב נאלץ להתחייב ללבן לשבע שנים נוספות, ובתמורה, הוא מתחתן גם עם רחל. עתה הוא נשוי לשתי האחיות, ועם שלושתם עוברת הקנאה לדור במעונם.

תם ״המרחק הנפלא״. המשפחה יוצאת למסע חזרה לביתו של יעקב. לאה מתחילה ללדת ילדים, אך הריונה של רחל מסרב להגיע. הקנאה מתהפכת אט אט: כעת רחל היא זו שמקנאה בלאה. גם מוטיב הציפייה מתהפך: משנים נפלאות שבהן מחכים לרגע המימוש בדפיקות לב מתגברות לשנים של תסכול וציפייה שוברת לב לפרי בטן.

"וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״ (בראשית ל, א). כל כך הרבה כאב אגור במילים האלה. יעקב, בן זוגה האוהב, מחבק אותה ומוחה את דמעותיה ולוחש לה שהוא מבין לליבה, שהוא שותף לכאבה ושלא תתייאש. הוא משתף אותה שכך גם היה לסבתו שרה, שגם היא שנים רבות חיה בלי בנים, ופתאום קרה הנס והגיע אביו יצחק. והוא מספר לה גם על אימו רבקה שלקח לה שנים רבות ללדת. יעקב מחזיק אותה בחמלה רבה בין שתי ידיו ונושק לה.

לצערי, מה שתיארתי כאן לא התרחש, ותגובתו של יעקב הייתה אחרת לחלוטין. "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?" (בראשית ל, ב). כל הפער בין ה״מרחק הנפלא״ ובין אתגרי החיים מתכנס לו במשפט אחד. יעקב חש מותקף וכעוס ואינו מצליח לגלות חמלה אוהבת לרעייתו.

ידידתי המשוררת ילי שנר כתבה לפני שנים רבות שיר קצר שלא פורסם עד כה:

בְּעֵינֶיהָ

            שֵבָע שָנִים הָיוּ

            בְּעֵינָיו כּיָמִים אָחַדִים.

            וָתַקָם בָּבּוֹקֶר, והִנֵה הִיא לֵאָה:

            אוכֵל, כְּבִיסָה, ילָדִים.

על יעקב נאמר: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה", ושנר מתארת בעזרת המילים האלה דווקא את מבטה של רחל, כאשר היא הופכת ללאה. היא הופכת ללאה במובן של האחות האהובה פחות, זו שנדונה לקנאה ולתסכול; והיא הופכת גם ללאה מלשון לֵאוּת, כלומר עייפה ומותשת: אוכל, כביסה, ילדים.

כיצד נהפוך את חיי היום יום של האהבה לפחות לֵאִים? כיצד שבע שנות מימוש יהיו אף הם כימים אחדים באהבתנו?

*תודה לילי שנר על הסכמתה לפרסם את שירה.
מבוסס על פרק 345: פרשת ויצא - כימים אחדים בהסכת היומי מקור להשראה

תמונה ראשית: יעקב ורחל ליד הבאר \ ויקיפדיה