הכנר

ליטבינובסקי נהג לצייר בלילות בשעה שהאזין למוזיקה בעוצמה גבוהה, ולא מפתיע למצוא את המוזיקה גם כנושא שמופיע ברבות מעבודותיו. סדרת הכנר שציוריה בגואש ושמן במהלך שנות החמישים מציגה וריאציות שונות בין הכנר לכינור, דרך צבעוניות נקייה ומלאת ניגודים.
עבודות הסדרה מעלות מספר מקורות התייחסות והשראה שמהם ינק האמן במסעותיו ברחבי אירופה ומתוך לימוד מתמיד מרפרודוקציות בספרי אמנות: מציורי המנגנים הקוביסטים של פבלו פיקאסו וז‘ורז בראק, דרך ההפשטה המשחקית של ז'ואן מירו, ועד יצירותיו של אנרי מאטיס בכלל, והצבעוניות של מגזרות הנייר בסדרת הג‘אז בפרט.
כפי שציין היסטוריון האמנות ד״ר גדעון עפרת, בניגוד לגיטרות ולמנדולינות הרווחות אצל האמנים הצרפתיים והספרדים, בחר ליטבינובסקי להעמיד במרכז הסדרה את הכינור – אולי הכלי המוזיקלי שנקשר יותר מכל לזהות ולתרבות יהודית. בכך הוא מהדהד גם את ציורי הכנרים של מארק שאגאל, הכליזמרים של מאנה כץ ועבודות של אמנים יהודים נוספים מאסכולת פריז, שאליה התקרב בשנות השלושים.