אדם וחמור

החמור מופיע אצל ליטבינובסקי מאז שנות העשרים כסמל ארץ־ ישראלי, לרוב בהקשר של חיי הערבים המקומיים, אך לעיתים
יופיע גם בקרבת יהודים חסידים.

תהליכי ההפשטה שאפיינו את תקופת יצירתו האחרונה מצמצמים את דמות החמור כצורה ארכיטיפית של חיה. בקבוצת עבודות מאוחרות אלו חוזר ליטבינובסקי אל הדיאלוג בין האדם לחיה, ומציג אותו בתצורות שונות: קומפוזיציה המחלקת את התמונה לשני חלקים ומעמידה את החמור (החומרי) מול האדם הרוחני; אדם המופיע בתנוחת צלוב לפני החמור בעבודה הספוגה במטענים נוצרים סמליים — והחמור ביניהם; ואילו בשלישית ניצב החמור יחד עם הציפורים, נציגות הרוח, שלפניהן אדם הנדמה כהולך אל ההתגלות,ההתעלות, אולי אפילו בעקבות פעמי משיח.