לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הגיע ליטבינובסקי בשנית לארץ ישראל והתגורר תקופות בטבריה, במושבה הר־טוב, בביתניה עילית, במוצא עילית ובירושלים.
המעבר ממזרח אירופה לשמש הצורבת של המזרח התיכון זימן שינוי סגנוני, צבעוני ונושאי.
בדומה לאמנים רבים בני התקופה (כגון ראובן רובין, נחום גוטמן, אריה לובין ואחרים) תיאר ליטבינובסקי, בנאיביות שאינה חפה מאוריינטליזם, את חיי היום־יום שראה בגליל ובהרי יהודה: ערבים בכאפיות, חסידים בשטריימלים, תימנים עם פאות, נשים ברעלות ונשים בשביס, לצד חיות משק מקומיות כגון חמורים וגמלים. ליטבינובסקי חזר אל הדמויות הללו במשך כל חייו, אך כחלק משינויי הסגנון שלו עברו גם הן מייצוג ריאליסטי לאקספרסיבי, ולבסוף להפשטה שטשטשה אותן עד כדי כתמי צבע וקווי מתאר: לעיתים קשה להבחין אם לפנינו יהודי האוחז בסידור לפני ארון הקודש, או שמא אישה מוסלמית העוסקת במלאכה במטבחה. תשמישי הקדושה היהודים מתערבבים עם ערבסקות ומוטיבים מהאדריכלות המוסלמית, צריח מסגד עם כיפת בית הכנסת, כאשר הצבע והקו מובילים את האמן.